בלוג מסע 2# - ואנג ויינג, יאנג ויֵן

המורה שלי ליוגה, זו שבמקרה נמצאת איתי כאן, משלבת בשיעורים שלה גם YIN Yoga. הרעיון בגדול הוא Fight or Flight. השקטת המערכת ה"יאנגית" שלנו - הפעילה, ההישרדותית, האוטומט של חיי היום יום, כדי שהמערכת ה"יֵנית" שלנו - המרגיעה, המתבוננת, תיכנס לפעולה. זה במשפט אחד איך שאני הבנתי את הקונספט. אז אם לואנג פרבאנג היא ה"ין" ומשדרת רוחניות ורוגע על גדת המקונג העצום שמימיו חומים והוא זורם לו בקצב של אגם, הרי ש"יאנג" וויינג היא ההיפך הגמור.

עיירה שמרגישה קצת כמו מערב פרוע. זרוקה יותר, יושבת בנוף פראי מטמטם של הרים וצוקי קראסט זקורים. נהר ירוק, עליז וזורם, שאפשר להתרחץ בו - והרבה תרמילאים מכל העולם שבאים לחופש פעיל. פעיל מאוד!

משאיות קטנות עוברות הלוך חזור ברחוב המאובק, עמוסות במטיילים, קיאקים ואבובים, רייזרים בכל מקום חולפים בפול גז, ושלטים שמזמינים לפעילויות על כל חנות שנייה: טיובינג (שיט אבובים כולל עצירות לדרינקים בברים שלאורך המסלול), קיאקים, אומגות, בלונים פורחים, טיפוס הרים וגיחות למערות וללגונות היפהפיות באזור. יש אפילו חנות של "נורת' פייס" ברחוב הראשי. זה אומר הכול. קיצר, מלא אקשן!

מה לא עשינו שם!

טיובינג - לא עשינו. קיאקים - לא עשינו. אומגות - לא עשינו. רייזרים - לא עשינו. טיפוס הרים - לא עשינו. לא נעים להשפיל את החבר'ה הצעירים פה. מה, אני אראה להם איך הזקנים עושים את זה יותר טוב? מספיק שאנחנו קוצרים הערצה מכולם על מי שאנחנו ומה שאנחנו עושים פה.

מה כן עשינו? חיים. יותר נכון, שגרת חיים במקום היפה הזה. הלגונות כחולות, טורקיזיות ויפהפיות. והדרך אליהן בקטנוע, יפה ופסטורלית.

יושבות להן בתוך ירוק של מדשאות וצמחיה עבותה, עם פלגי מים מפכפכים. מסביבן פזורים ריבועי "גזיבו" עם מרבצי ישיבה. המקומיים יושבים בהם קבוצות קבוצות, אוכלים, שרים ונהנים. בכלל, נראה שיש להם חיי חברה מלאים ללאואים האלה. אומרים לאואים? או לאוסים? או לאים?

אבשלום, איפה אתה כשצריך אותך?

המערות באזור דורשות קצת טיפוס, לרוב עליה מאתגרת ולא פשוטה. אין פה מדרגות נעות. אין ממש מדרגות. רונית עמדה בזה בגבורה, ואני המשכתי לתוככי המערה הארוכה והלחלוחית, דרך פסל בודהה מוזהב השומר על פתחה, וגם חזרתי רטוב אך מלוחלח כדי לספר על זה.

על שביל החומוס. איך שהגענו, יוצאים לרחוב להבין מה קורה ומול העיניים מתנוסס שלט גדול בעברית "המקום של ויקטור". ישר הבנתי: אנחנו על "שביל החומוס". מי שלא יודע, כך נקראים המקומות המועדפים על המוצ'ילרים כחול לבן. כבר היינו בכמה סניפים של השביל הזה בהודו ובמרכז אמריקה. תופעה ישראלית מאוד... בקטע טוב. אז ויקטור הזה, אם זה בכלל שמו, קלט את הפוטנציאל של הישראלים ומגיש בין היתר, שניצל, פירה וסלט קצוץ דק. טעים טעים כמו שאנחנו אוהבים. חומוס אין, אבל פרקים נון-סטופ של friends מוקרנים כאן בלופ אינסופי. יותר חומוס מזה?

מבחינת לינה, ברור שיש מלונות מפונפנים על שפת הנהר. כאלה עם פינוקי הפינוקים, מוסיקת מעליות ברקע, מזגנים מקפיאים ובחורים לבושים יפה שפותחים עבורך באובר-נימוס כל דלת ודרוכים להגיב לכל הרמת גבה שלך. יש גם ריזורטים יפהפיים מחוץ לעיר עם נוף מהמם, אבל לא באנו בשביל המלון. באנו בשביל המקום. עדיף להיות בקרבה לכל מה שקורה - גם אם זה על חשבון פינוק. אם החדר סביר, השירותים נקיים, המקלחת חמה והמזגן או המאוורר עובדים - דיינו! זה לא עניין של כסף, גם ככה החדר הכי דלאקס פה עולה כמו צימר דרגת 2 מגבים בגליל. ככה זכינו להכיר את אלכס הויאטנמי ואשתו, המנהלים מלון קטן בשם "קמליה" (טוב, מלון זה לא. יותר לכיוון הוסטל). מקסימים ומסבירי פנים. שכרו את המקום לפני הקורונה ונתקעו כאן עם החובות. הילדים בווייטנאם, אצל ההורים. אלכס בעל העיניים הטובות דובר אנגלית סבירה, פנוי לכל בקשה, אפילו התייצב בבוקר עם קטנוע מוכן עבורי.

כך גם זכינו להתעורר לשוק הבוקר המוקדם של המקומיים שעושים קניות ואוכלים ארוחות בוקר במסעדות שנראות נטושות במהלך היום. מחצלות נפרשות במהירות לאורך כל הרחוב וכולם מוכרים וקונים את המצרכים לאותו היום. ירקות, פירות, בשרים, דגים, בננות מטוגנות, נקניקיות וארוחות לאנצ'בוקס להמשך היום, עם סוג של נתחוני דגים ואורז עטופים בעלי בננה. כבר טעמתי דברים יותר טעימים, אבל שיהיה. בשבע שמונה כזה, לפני שהתיירים פוקחים את העיניים. הכול מתקפל כאילו כלום, והרחוב מוכן להמשך היום.

כהרגלנו התיישבנו בערב במסעדה הומה של המקומיים, ובתנועות פנטומימה מתובלות בהברות קצרות, התחברנו לחבורה עליזה שהורידה כבר כמה בירות לפני שהגענו. ההיא שליד רונית כבר חברה שלה באינסטוש, דופקת לייקים על ימין ועל שמאל.

ובעיני, זו אחת התובנות שלנו במסע הזה: לא באנו לסמן "וי" על דברים. באנו להעביר כאן שגרת חיים באזור המרתק הזה, להיות אורחים לרגע, לחוות את המקומות ובייחוד את האנשים.

בינתיים, בזמן שרונית מצאה מסאז' מפנק מול הנוף, אני מצאתי לי משרד מושלם, לעבודה ולכתיבת הגיגים. Naked Espresso, רשת מודרנית נעימה, ממוזגת ומזמינה הפרוסה ברחבי לאוס. מקום המפלט של הזרים מכל הלאומים שיושבים עם לפטופיהם על קרואסון וקפוצ'ינו. כאילו הם בת"א, בפריז וגם ברומא. אהבתי עד מאוד את השם והמיתוג. חבל שלא אני חתום על זה.

ולקינוח- ויינטיין, בירת לאוס. פה דווקא התפנקנו במלון נהדר ועשינו קצת קולטורה. אין משהו מיוחד בעיר הזו. בלי נוף ועם אותם מקדשים צבעוניים ויפים, אבל כמה כאלה כבר אפשר לראות?

4 דברים מעניינים יש לי להגיד על ויינטיאן. הראשון זה בודהה פארק, אתר מחוץ לעיר שהפתיע לטובה, עם מאות פסלים, מבוכים ומונומנטים, המנסים לעמוד בפגעי הזמן ומזג האויר. מרשים ביותר.

השני זה מוזיאון COPE המעלף, במרכז השיקומי של פגועי ההפצצות המטורפות של ארצות הברית בזמן מלחמת וייטנאם. 580,000 גיחות הפצצה (!) נעשו במשך כתשע שנים מעל המדינה השקטה והנייטרלית הזו כדי "להשטיח" את נתיב הו צ'י מין ששימש את הצפון וייטנאמים. פצצות המצרר הקטלניות שיחררו אלפי כדורי פצצה קטנים המתפזרים בשטח והופכים למוקשים קטנים שגרמו לאינספור הרוגים, פציעות וקטיעות של איברים, בקרב הכפריים האומללים והילדים שלהם. לצערנו, אנחנו מדינה למודת פצועים ונכים, אבל לראות את מגוון פרוטזות העץ או כל חומר אחר שהיה בנמצא, ואת פתרונות ההישרדות המאולתרים, קורע את הלב.

ההיילייט השלישי מבחינתנו, וזה נכון כנראה לכל המדינות כאן, הם חניוני הקטנועים המוסדרים. אלפי קטנועים נכנסים, משלמים ומקבלים קבלה עם מספר הקטנוע, אותה צריך להציג ביציאה. הזיה אמיתית. פנגו שומעים?

והדובדבן שבקצפת: רובי. הלא הוא רוברטו הבעלים של PDR (פיצה דל רובי) הפיצה אחת הטובות במזרח! יורה טקסטים נון-סטופ באינגליש עם מבטא הכי איטלקי שיכול להיות. חי בבית עם 11 חתולים ו- 2 כלבים, ומקטר שעובד יותר מדי. אחרי שהבין עם מי יש לו עסק, כיבד אותי בצ'ייסר לקינוח, שאת תכולתו אני לא מוסמך להגיד ברשת. חזרנו לשם כל ערב.

זהו. חוויות לאוס מאחורינו. עכשיו אנחנו כבר בפנום פן, קמבודיה. ובינתיים אני יכול להעיד שהלאואים הם בוגרי אוקספורד באנגלית בהשוואה לקמבודים. אבל זו רק התרשמות ראשונית. מקווה שבהמשך אצטרך להתנצל בפניהם.