בלוג מסע 11# - כאן. גרים. בכיף.

כאן.

כאן זה קופנגן. "אן יזראלי אנד ראשן איילנד", אומרת לי רוסיה אחת שפגשתי במפל. ובאמת שומעים כאן רוסית וישראלית בכל מקום. גם גרמנים וצרפתים לא חסרים. באי הזה חיים לדעתי יותר זרים מאשר תאילנדים. הרוסים, כך אומרים, ברחו לכאן בהמוניהם מהגיוסים של פוטין. הישראלים כדרכם, כבשו את האי. ישראלים מכול הסוגים. יש את הצעירים של המסיבות וה"פולמונים", שמרוכזים יותר באזור "הדרין" שבדרום מערב האי, רובם תרמילאים בטיול של אחרי צבא, ויש הרבה משפחות ישראליות צעירות יותר וצעירות פחות שבאו לחיות כאן, לתקופות של חודשים או שנים, לגדל את הילדים בשקט, בשמחה ובשלווה. מצליחים להתפרנס בעבודה מרחוק וליהנות מכל העולמות... שלא תחשבו שאני לא שוקל את זה.

ההמלצות זורמות מכל כיוון. לי ומשפחתה, שפגשנו באקראי על היום הראשון וישר עשתה לנו סיבוב היכרות עם החוף. נטע תלמידה שלי לשעבר בקורס קופירייטינג, גרה כאן עם משפחתה כבר שנה וחצי, זיהתה אותי מרחוק בפנטיפ מארקט ושלחה לי ערימות של המלצות למסעדות, חופים ואטרקציות. היה שווה להשקיע בה. ויש גם את קבוצות הוואצאפ של המטיילים, רשת נהדרת של אינפורמציה שרק ישראלים יודעים לייצר.

גרים.

אם עד עכשיו חיפשנו הרגשה של בית, כאן זו כבר התנחלות חוקית. התנחלות קופנגן.

שכרנו בית לשלושה שבועות. בית קטן מקסים ומואר מכל ארבעת הכיוונים ומטבח מאובזר מספיק כדי לאפשר לרונית לעשות את הקסמים שלה. הבית נטוע בתוך צמחיית ג'ונגל, עם מרפסת שכל המפרץ הגדול והים הפתוח נשקף ממנה, כולל השקיעות הנהדרות של הצד המערבי של האי, כולל קולות של ג'ונגל טרופי, בעיקר בבוקר ולפנות ערב, עם ציוצי ציפורים שאנחנו לא שומעים בארץ.

ממש מתחתינו על החוף יש מסעדות ובתי קפה. אחד מצטיין בארוחות בוקר ובראנצ' מפנקות סטייל בנדיקט, שני הוא המשרד המושלם שלי מול הים הרגוע סטייל סיני, שלישי עם משפחות שבאות עם הילדים לסגור את היום מול השקיעה. ובנוסף לכל זה יש מרכז ריטריט יוגה, מטר מאיתנו. מושלם!

והשקיעות, אוי השקיעות! כל יום הצגה אחרת. השפל ההיסטרי יחד עם מפלס החוף השטוח יוצרים מרקם של משחקי אור, צבעים ומים ושמש ושמים ואנשים שהולכים בתוך הים, ומקומיים שחופרים ברדודים להוציא צדפות קטנות. קסם שמחדש את עצמו בכל יום. התמכרנו.

ובערב? גם מתחת לבית, התברכנו במקום אחד יחיד ומיוחד שמעשיר לנו את הערבים - L'alcove, "הגומחה". בר-יין-מסעדה שהוקם ומנוהל ע"י שתי נשים צרפתיות מדליקות ומעוררות השראה. המקום שכבר מזמן הוא לא גומחה, מעוצב בטוב טעם, מספק ערבים מגוונים ומהנים של מוסיקה מעולה, הופעות חיות מדליקות, להטוטני אש, זמרות, רקדניות אוכל מצוין ופיצוץ של אווירה. הפכנו לרובצי המקום הנאמנים. לפי כמויות הנעליים והכפכפים בכניסה, אפשר להבין שצריך להזמין מקום מראש.

אבל... יש באג קטן במושלמות הזו של הבית. חיסרון קטן. ממש קטן. פיצי. זעיר. גמד. הייתי אומר אפילו זניח.

זה גבוה! ואין מעלית. גם לא מדרגות נעות.

אז מה כן יש? עליה תלולה פלוס מדרגות, שביחד מסתכמים לערך מצטבר של 85 מדרגות. ספרנו. אמנם חיצוניות ומלאות חן, אבל טיפוס בשווי שמונים וחמש מדרגות (שלא ממש לפי תקן נוחות כלשהו) לעלות הביתה? עושים את זה לפחות שלוש פעמים ביום. לפעמים עם הקניות מהסופר. לפעמים כי שיט! שכחת משהו בבית. מי צריך מכון כושר? פיתחנו סיבולת לב ריאה משובחת מהעניין הזה. מאתגר. אבל שווה!

ובכלל, אפשר להגיד שפתחנו בשגרה מבורכת.

בבוקר רונית יורדת ליוגה, אני עולה על אופניים ויוצא לחקור את האי. עשיתי גם יוגה פעם אחת. אוקיי?

אחרי זה מתקינים לעצמנו בבית בראנצ' של אחרי פעילות או הולכים לבית הקפה של הארוחות בוקר, ומתלבטים לאיזה חוף הולכים היום.

לסיקרט ביץ' האינטימי שמרוב שהוא "סיקרט" קשה לפעמים למצוא מטר רבוע להשתרע בו, או לקו-מה ביץ' עם האי הקטנטן המחובר אליו ברצועה חולית שמתגלה בשפל, או להפי ביץ', זן ביץ' ועוד מלא ביץ'ים עם שמות שמחים ורגועים. חופים עם אוירה ושקיעות נהדרות, אחת אחת. תוסיפו לזה את מגוון זני הגראס שנמכר בכל פינה, חוקי חוקי, ואין על מה להתלונן.

בכיף.

בכלל, אנשים מקבלים פה ארשת רגועה על הפנים. יש הרגשת חופש. מזג אויר מושלם, לא צריך להחליף חולצה שבוע לפחות. כל אחד על קטנועו, נוסעים בנחת 30-40 קמ"ש, לרוב בלי קסדות, עם כפכפים או בלי.

לא ממהרים לשום מקום. חונים את הקטנוע ויורדים ממנו בנונשלנטיות. מקסימום משאירים את הקסדה כבדרך אגב על הכידון או על המושב. קונים משהו ב"סבן אילבן" או מתיישבים לקפה או בירה, הולכים לג'ים, או יורדים לחוף. איפה בבית יש להם מצב חופשי שכזה?

זה מזכיר לי את הילדים על האופניים ביום כיפור, היום הכי כייפי שלהם בשנה. יום בו הם מקבלים חופש מוחלט. אדונים לעצמם על האופניים, הכביש והמרחב כולו שלהם, לא תלויים בהורים, חורשים את העיר בחאבורות, הלוך וחזור. אותו הדבר עם התיירים כאן.

יש את הצעירות היפות והשזופות עם השיער מתבדר ברוח, שלוקחות קטנוע כל אחת ומסתובבות בחבורה, פולטות צחקוקים לכל עבר, ממש באקסטזה: "לטס גו טו זן ביץ'!", "נו, טו פנטיפ מרקט!"

יש את המערביים המבוגרים "וותיקי האי" שחיים כאן כבר שנים רבות. רואים עליהם. לבושים בכמה סמרטוטים דהויים, קעקועים עייפים על כל הגוף, כובע יצירתי או בנדנה צבעונית מעל שיער מדובלל, ארוך וצרוב שמש, עם חריצי גיל מודגשים על הפנים, זקן בלונד-לבנבן, בעיקר מבולגן. חולפים להם הלוך חזור באיטיות, מסתכלים לכל כיוון כאילו מחפשים מישהו, או כדי שיבינו "כמה אני חופשי ומאושר". לעיתים תראה מישהו עם כלב או שניים על הקטנוע. מישהו סיפר שראה כלב מכשכש לו בזנב. עוד לא הספיק להגיד "פוצי מוצי" והכלב עלה על הקטנוע. מוכן לנסיעה.

יש לא מעט זוגות פנסיונרים בחופשה. קצת כמונו. חבושי קסדות כמו שצריך, למען הבטיחות (לא שמישהו מקפיד כאן על העניין הזה), בדרכם לאחד החופים או לקניות בשוק.

יש את אלה עם הגיטרה על הגב, בדרך לאיזו ישיבה חשובה בשקיעה באחד החופים. יש את הממהרים לאימון בג'ים או במכון איגרוף תאילנדי. יש את הגברברים הצעירים שסוף סוף יכולים להרשות לעצמם לתת גז על אופנוע ולחגוג את החופש לעשות מה שבא להם.

בקיצור, תערוכה ניידת של טיפוסים, כולם בדרך לאנשהו, רק שאף אחד לא מחכה להם שם עם סטופר ביד.

ומי שאין לו עצמאות גלגלית מוזמן לעלות על "טקסי" - טנדר עם ספסלים מאחור. המונית הרשמית של האי.

וגם כאן, חברים שבאו לבקר

השהות הארוכה שלנו נתנה לגיטימציה לחברים לבוא ולחבור אלינו לתקופה. והפעם, צילה ואדי המתוקים שבאו לשבועיים. איזה כיף! נחמד לחלוק את החוויה עם חברים טובים ואהובים. הביאו איתם קצת חורף מהארץ, עם רוחות עננות וגשמים פה ושם. אבל הטמפרטורות לא משתנות. חמים ובעיקר נעים.

מצוקת המלונות כאן גרמה להם לקחת מלון בצד המזרחי של האי. בעיקר צד הריזורטים. כולה חצי שעה נסיעה, אבל צריך לחצות את הרכס שבמרכז האי, עם סיבובים ועליות תלולות לעיתים בזוויות לא עלינו. "אימאל'ה" ו"לאט לאט" אני שומע תכופות מכיוון המושב האחורי. אז נסעתי לאט כמו שלא זחלתי בחיים.

יחד יצאנו לקרוע את האי! לבלות ב"נייט מרקט" התוסס של שבת בערב בטונגסלה, ובראשון בערב בנייט מרקט בצ'לוקלם שבצפון האי. שוק קטן וכייפי, הממוקם ליד המזח הייחודי שנכנס לתוך הים, עם מלא דוכני מזון מגוונים ומעוררי תיאבון. עוברים בין הדוכנים, אוכלים מפה ואוכלים משם. ככה בעמידה, לצלילי להקה שמנגנת על המזח. הרוח החזקה שנשבה באותו היום רק הוסיפה לאווירה הייחודית.

לצפות בשקיעה בקלאב 420 שיושב ממש מעל קו-מה ביצ' והרצועה שמחברת אותו לאי הקטן הסמוך. או ב"אמסטרדם בר". מקום ייחודי היושב גבוה על צוק מול הים. לוקיישנים יפים. צילה ישר נדלקה והולכת לעשות "דק שקיעה" כזה בחאן המקסים שלהם במושב עופר שבכרמל.

עשינו יחד גם יום טיול באי. עם "מיי" נהג וגם מדריך עם טנדר ואנגלית לא משהו. לקח אותנו לנקודות תצפית, מפלים ומקדשים. יום טיול חביב ביותר.

כשמדוושים מגלים דברים נפלאים

בבקרים הייתי יוצא לחקור את האי על אופניים, כל פעם לכיוון אחר. ועם אופניים מגיעים להרבה מקומות נסתרים. מדווש לאורך הים, נכנס בין שורות עצי הקוקוס לתוך הג'ונגל לכיוון ההרים, מוצא פתאום מפל נסתר - "פרדייז ווטרפול" אומר השלט. מטפס אליו, דופק רחצה מרעננת וממשיך הלאה לעבר המזח היפהפה והדייגים של צ'לוקלם, עוצר לאיזו הפסקת קוקוס מרעננת מול הים.

נותן למפת השבילים לקחת אותי לכיוון הרכס, לדחוף את האופניים במעלה עם שיפוע לא הגיוני, להיכנס לדרכים צדדיות, לגלות בתים חלומיים המשקיפים על הנוף ועל כל הים הפרוס עד האופק. אחד אפילו סידר לעצמו צוק ענק ליד הבית עם מדרגות חיצוניות מהחצר, ישר לעמדת תצפית מושלמת על הסלע. יש מצב שהצוק היה שם קודם? אולי. לא בדקתי. בכל מקרה, אני חייב לארגן לעצמי צוק כזה במגרש הריק ליד הבית.

פתאום באמצע הדרך אני שומע קול נפילה. אני מסתכל למעלה למעלה ורואה קוף קוטף קוקוסים ומפיל אותם לאדמה אחד אחד. לצווארו קשור חבל, לא ממש לשם הבטיחות, יותר בשביל שלא יברח. המעסיק שלו מחכה בסבלנות למטה. אחרי שסיים, הקוף יורד ועוברים לעץ הבא. מעניין כמה הוא משלם לו. פר-קוקוס, או פר-עץ.

ואם כבר קוקוסים, אז עצרתי ליד "מפעל" לקילוף קוקוסים. פועל יחיד עובד בסבלנות מול חוד ברזל דמוי חנית, בוצע את הקליפה העבה, מקלף ושם את הקוקוסים בערימה. אלה הקוקוסים היבשים שאנו אוהבים לאכול בבית. הקליפות משמשות לבעירה. סוג של קיימות. למדתי שהקוקוס ששותים אותו זה זן אחר. לא שייך.

בדרך מגלה עוד כמה "מפעלים". כמו חוות לגידול תרנוגולי קרב. כלובים כלובים הם פרוסים בכל החצר, מחכים להזדמנות להוכיח את עצמם בזירה.

עבריינים היינו

יש עניין עם הויזות לתאילנד. בכניסה אתה מקבל 45 יום אוטומט, שזה יפה, בתנאי שתראה כרטיס יציאה בזמן. אם רוצים הארכה, צריך לגשת למשרדי ההגירה ומאשרים לך עוד 45 יום. ככה אמרו לנו וככה היה כתוב באינטרנט. אמרנו יופי! זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. 45 יום נוספים יספיקו בדיוק עד הטיסה חזרה לארץ.

הגענו למשרדי ההגירה, לבושים יפה, כי אמרו לבוא בלבוש צנוע (לא שמישהו שם על זה). כמובן ששכחנו את התמונות פספורט-והמכונת-צילום-שלהם-בדיוק-לא-עובדת-והייתי-צריך-לחזור-כל-הדרך-לעלות את כל המדרגות ולהביא אותן.

קיצר, הפקיד רושם לנו 30 יום. "אבל, הכרטיסים שלנו הם...". 30! פוסק הפקיד. "אבל אמרו לנו ש..." 30! פוסק הפקיד. טוב, זה מה יש. מה האופציות? או שנצא מתאילנד ונחזור, או שנהיה עבריינים ונשלם 500 באט (כ- 50 ₪) קנס על כל יום ללא ויזה. אז כנראה שניאלץ להיות עבריינים.

שלושה שבועות בקופנגן עשו לנו טוב. טעימה קטנה ונעימה.

היינו נשארים עוד שלושה חודשים, בכיף. שלא לדבר על שלוש שנים, אבל מוקדם להצהיר הצהרות. מכאן ממשיכים לחודש בקוסמוי, גם שם שכרנו בית. מקווה שייתן לנו את החוויה שקיבלנו כאן. עומר ומיקו יגיעו אלינו לחלק מהתקופה, איזה כיף שהילדים שלך מגיעים לבקר אותך בטיול! כמה געגוע.