בלוג מסע 12# - פרק האיחוד

כמו בכל סידרה טובה, יש את פרק האיחוד, בו הגיבורים שהופרדו זה מזה באכזריות, שאלפי קילומטרים ואוקיינוסים עצומים הפרידו ביניהם, התגברו על תלאות הדרך ומציאות החיים ומצאו את הדרך להיפגש סוף סוף. כמה מרגש. יצאנו למסע לפני ארבעה וחצי חודשים. התגעגענו קשות, אז עומר ומיקו הגיעו להיות איתנו כמה שבועות. יהההה! אין לתאר כמה גדול הכיף הזה! רק רומי לא יכלה לבוא בשביל להשלים את התמונה. לא נורא, אוטוטו מתאחדים גם איתה.

כל זה קרה בקוסמוי. האי הגדול בחבורת האיים המזרחיים של תאילנד. ועבורנו, לעבור מקופנגן לקוסמוי, זה היה כמו לעבור מהכפר הפסטורלי לעיר הגדולה.

נכון. אי זה אי, ואותו ים טורקיז וחופים לבנים וקוקוסים וזה, אבל מבחינתנו קופנגן היתה יותר שאנטי, רק קטנועים ומוניות ומכונית פה ושם, וקוסמוי זה יותר באנטי, מלא אנשים ותנועה, וואנים, מכוניות ומטוסים שנוחתים מעל הראש. הטיסות מגיעות לכאן. גם כאן פוגשים ישראלים. מלא ישראלים. רצועת הצ'אוונג זה מאחז ישראלי. בחנויות ובדוכנים כבר פונים אליך המוכרים בעברית. אומרים מחירים בעברית. עוד שניה יקבלו שקלים בתור תשלום.

במסגרת הקונספט של "באים לגור כאן לתקופה" שכרנו בית לחודש, "פול האוס" - מלשון בריכה, לא פוקר. יש לא מעט כאלה מסתבר. בתים 2 חדרי שינה, סלון מטבח + בריכה, בנויים להשכרה. התאים לנו מאוד. בית זה לא מלון. זה משהו שמאפשר להרגיש בבית, לחזור אליו בסוף יום עם הקניות מהסופר, לבשל לעצמנו, לטאטא קצת אבק, לעשות יוגה בכיף מול הבריכה, לנשנש משהו מהמקרר, וגם שיהיה בית לקבל את הילדים.

אוקיי, אז זה לא על הים, אבל רואים קצת ממנו. אם יש לך גלגלים, הכול קרוב. מימין בית עם כמה בריטיות, משמאלנו בית עם רוסים, וממול בית עם צרפתים. ממש מובלעת בינלאומית בתוך שכונה תאילנדית. יש משהו מעניין בלהיות שכנים של מקומיים, לראות איך הם חיים, הילדים שמתרוצצים ורודפים אחרי תרנגולות, בגדים, רשתות וסמרטוטים תלויים על המרפסת. את האשפה עורמים בחצר ומבעירים אותה. לא שזה ממש עוזר, הערימות נשארות, רק שרופות יותר.

לקחנו אופנוע והתחלנו להבין מה קורה ומי נגד מי. בדקנו ודירגנו את איכות החופים, חזרנו לחוף בצ'אוונג שהיינו בו עם הילדים לפני 14 שנה. נחמד לבוא כזה ולזהות את החדר על החוף ולהיזכר. החוף עצמו איכזב בגדול. די מטונף ולא מזמין. הוא לא היה כזה, נשבע לכם! כנראה ש"פעם היה יותר טוב" היא לא סתם התרפקות על העבר. או שאולי היינו אז צעירים ומתלהבים יותר. או שהזיכרון כבר לא... אתם יודעים.

ביקרנו בכל המקומות הנכונים, כולל הביג בודהה היפה והאגם שצמוד אליו.

עלינו ברגל למצפה היפה שמעל חוף למאי, יש אופציה לרכבל אבל עלינו ברגל. אחרי המדרגות לבית בקופנגן, הכול קטן עלינו. הסיפוק ותחושת ההישג הוסיפו הרבה ערך לנוף.

חרשנו את ה"נייט מרקטס" של סופי השבוע, עם הריחות, המאכלים המוזרים, האנשים, ואכלנו את הפאד-תאי הכי טוב שפגשנו עד עכשיו. דווקא שם בדוכן קטן של אישה קטנה עם ווק גדול.

ביקרנו את גל, מאיה והילדים שפגשנו באקראי בקמבודיה ונוצרה חברות יפה. הם גרים בוילה מ-ט-ו-ר-פ-ת על ההר מעל הים, בנויה לתוך הסלעים. כלומר, הסלעים פורצים לתוך הבית. המראה דרמטי. העיצוב מוגזם. בריכת האינפיניטי מול הנוף, פוסטרים צבעוניים ענקיים ממוסגרים בכל רחבי הבית. אולם כושר מצויד בכל מה שצריך וגם כל מה שלא צריך. נדמה לך שעוד שניה יוצא צוות צילום של פורנו תאילנדי לביים כאן סצנות. טוב, זה הבית. ככה שכרו אותו. אז-איז. איזה מיליונר ביטקוין פולני בנה אותו. טייק איט אור ליב איט. לקחו אותו.

זהו. הכול מוכן. הפכנו לתושבים וותיקים. עוד שניה מסתדרים גם בלי גוגל מפס.

אפשר לנסוע לשדה התעופה לחכות בהתרגשות שיגיעו הבנים.

"נו למה הם עוד לא יוצאים?" אומרת רונית בהמתנה דרוכה, תוך שהיא לא מזיזה לשנייה את המבט מפתח היציאה. "המטוס כבר נחת מזמן, אני לא מבינה!". מתחילים להרגיש מתח באוויר... השניות הופכות לדקות שהופכות לשעות (טוב לא באמת, זה רק לצורך הדרמה). החושך כבר יורד (זה באמת) ואז הם הופיעו. יאאא התרגשות גדולה! כמה כיף!

על הערב הראשון הולכים, איך לא, ל"כפר התיירים". סליחה, "כפר הדייגים". עאלק כפר דייגים. נראה לי שבפעם האחרונה שהיה שם דייג או כפר, אני עוד לא נולדתי. אבל ניחא, לא הורסים סיפור מיתוג טוב עם עובדות. מקום יפה שכיף להסתובב, עם מסעדות, חנויות וכמובן "נייט מרקט" מפוצץ אוכל ואנשים בימי שישי.

שבת בבוקר יום יפה. עולים על האופנועים ויוצאים להסתובב.

נוסעים לשופינג ל"סמוי סנטרל", הקניון הענק ואח"כ ממשיכים דרומה לסילבר ביץ', אחד החופים היפים כאן. משופע בסלעים גדולים, עגלגלים דרמטיים. חלקם בולטים מתוך המים. מקום מעולה למתיחות יוגה ובעיקר לבהייה ולהגיגים מול הים.

רק שהפעם אנחנו כבר 'לוקאלס', לא חונים בצפיפות בכניסה הראשית איפה שכל האופנועים, אלא ממשיכים עוד קצת ואז נכנסים מאחור, קרוב לחוף. אני מאוד מקווה שהבנים התרשמו מהפגנת הידע המקומית הזו שלנו.

אחרי זה עולים לבדוק מה העניין עם ה"ג'אנגל קלאב" המפורסם. מסעדה וריזורט הממוקם גבוה באחד מהמצפים הטובים באי. נוף מטריף ומסעדה שצריך להזמין מקום הרבה מראש.

מקום די מופלץ אם אתם שואלים אותנו. הגענו לדרינק של אחה"צ והחלטנו שזה מספיק, הפנמנו את הנוף המשגע, ולא ממש הרגשנו צורך לחזור ולעלות שיפועים לא שפויים בשביל ארוחה במחירים לא הגיוניים.

הרבה יותר עדיף לעצור להתענג על אוכל תאילנדי אותנטי ב- Thai kitchen. מקום קטן על הדרך, עם טבחית שעושה קסמים מול העיניים ומגישה מאכלים מהמשובחים שטעמנו... ועוד במחירים בהחלט תאילנדים.

"יום רביעי הבר סגור כי אנחנו יוצאים למשחק חוץ"

באחד הערבים, עומר ואני מוצאים בר לראות בו את ארסנל. כל בר ממוצע כאן מתהדר בשולחן "פול" (ביליארד, לא בריכה). שתי התאילנדיות המנהלות אותו מבינות בכדורגל ובפרמייר ליג. ניהלו עם עומר שיחה מקצועית על שחקנים וקבוצות בליגה האנגלית ומגלות בקיאות מרשימה.

כשאמרנו שאנחנו רוצים להגיע גם ברביעי כי יש משחק מול מנצ'סטר סיטי, אמרו לנו שהבר סגור כי הם במשחק חוץ.

מה?? מי במשחק חוץ? מה זאת אומרת משחק חוץ? מסתבר שיש כאן ליגת מועדונים של משחקי "פול" וביום רביעי, הבר שישבנו בו יוצא למשחק חוץ מול בר אחר בכפר הדייגים. קאפיש? יש לקוחות, אין לקוחות, לא משנה. הבר נסגר כי העובדים משחקים פול. גדול! זה כמו שעובדי לינקולן רעננה יסגרו את הבאסטה וייצאו למשחק דרבי לינקולני מול לינקולן תל אביב. דברים שקורים רק בתאילנד.

בתור המייסדים של טורניר הסנוקר המסורתי והיוקרתי "גולן מאסטרס" אנחנו יכולים להבין אותם. כל המשתתפים מוותרים על כל פעילות דחופה אחרת ומתייצבים. משחק סנוקר טוב קודם לכל דבר. ומי שמבין, לא מבין איך אני בכלל עושה השוואה בין פול לסנוקר. בחייאת, פול זה שיעמומון אחד גדול!

קפיצה לסבא וסבתא

גרנדפאת'ר וגרנדמאדר. שני הסלעים בעלי צורת אברי המין. בעוד שלסבא די פירגנו, (זה סבא זה?) הווגינה של הסבתא נראית די סבתאית. העיקר עשו אטרקציה משני סלעים שבמקרה נראים כמו. אין תייר שלא עוצר כאן ועושה פוזות לתמונות מיניות מול הסלעים. גם אנחנו השתעשענו בתנוחות. ברור. מה יש לעשות שם חוץ מזה? אפילו שיחזרתי את התמונה מלפני 14 שנה.

כל זה בדרך למפלי מואנג, עצירה בשביל לתת לתחת הפוגה. העבודה של רונית זה להציק לי מאחור שאסע לאט ושהתחת כואב, ומפרק הירך מציק מהאופנוע וכל מיני דברים כאלה. פעם כשהיינו צעירים והיא רצתה להרשים אותי, היא לא דרשה שאסע לאט יותר עם האופנוע ולא הזכירה שום דבר בקשר לכאבים בתחת. מעניין...

והמפל עצמו? חביב ביותר. עלינו הבנים במעלה השביל היפהפה, בתוך הג'ונגל, עליה מאתגרת, אבל המפל והלגונה הקטנה שלו חיכו לנו באהבה. ורונית? היא חיכתה למטה לצלם פרפרים.

צ'אנג מון הוא החוף הביתי שלנו. 5 דקות נסיעה מהבית. רגוע, יפה וגם המוצלח ביותר בעינינו, למרות חבורה ישראלית שהשתלטה על החוף עם מוסיקה רועשת, פיצוחים וכל הטקס. חזרנו לשרוץ בו עוד כמה פעמים, משלבים בין פעילות ימית למסאג'ים על החוף. תוך כדי שעומר מנסה ללמד אותנו כמה להטוטי פריסבי. תענוג.

"טונייט!!! טונייט!!! דה צ'מפיון אוף צ'מפיונס!!!" צווחים הרמקולים הצרודים שעוברים הלוך חזור ברחובות.

מסתבר שטונייט כמו כמעט בכל נייט, יש "מואי תאי", קרבות האיגרוף התאילנדי בזירה העירונית, והמארגנים עושים מאמצים קולניים ביותר למלא את האולם. זה נהיה אצלנו כבר גג קבוע. "טונייט!", או "טומורו נייט!" אנחנו משחררים בכל הזדמנות. אז אולי נמצא איזה נייט ללכת לבדוק. ואולי לא. נראה. לא חובה.

ס.ס - עושים סובב סמוי

קוסמוי הוא האי הגדול כשרוב העניין מתרחש בצד הצפוני מזרחי שלו. אבל יש עוד מה לראות. אז לקחנו את האופנועים ויצאנו להקיף את האי. נסיעה של שעה וחצי נטו, אבל נמתחת בכיף על כל היום. על הדרך פתאום אנחנו רואים התקהלות, כלובי ציפורים ואקשן. עצרנו לראות מה קורה. מסתבר שהגענו לגמר של תחרות ציפורי שיר. "הכוכב הבא" סטייל סמוי. אולי שווה לקרוא לו "הציוץ הבא".

אין מסך שמתרומם, לא אסי ורותם ולא שואו ולא הפקות. יש מגרש ריק על יד הכביש. המתמודדים מגיעים עם בעליהם בכלובים קטנים ומטופחים. נתלים בשורה וכאשר ניתן האות, מופעל "שעון חול" - כלומר שעון מים. קערה ששוקעת לאיטה בתוך מיכל מים. כשהיא מגיעה לקרקעית, נגמר הסיבוב, וחוזר חלילה. יש שופט מכובד, שרושם על ניירות את כמות ואיכות הציוצים, על רקע רעש הכביש הסמוך וקריאות העידוד של בעלי הציפורים. כל משתתף משלם על ההשתתפות והזוכה מקבל את כל הקופה. מרתק.

המשכנו לאורך החופים עד לעיירה המקסימה נאתון שעל הים בחוף המערבי.

מקום חביב ביותר, לא שמענו שם עברית, אז אל תגלו. הסתובבנו בסמטאות ולאורך הטיילת, צפינו בהקמת הדוכנים לקראת שוק הלילה, ואפילו תרגלנו שופינג בלי כוונה מראש. יש חנות עודפים מדליקה ועוד חנויות עם סחורה יותר מגוונת ממה שראינו בדרך כלל. עומר ומיקו קנו בלי הכרה. חבל שלא הבאנו משאית.

משם ממשיכים עד לקצה הדרומי של האי, לארוחה טובה ב"ניו פרנצ' קיס", מסעדה עם שם צרפתי אבל בעלים בלגים. מיקום נהדר על המים הטורקיזים צופה אל השפיץ הדרומי ול"אי החזירים", בריזה נעימה וארוחת דגים מהטובות שאכלנו.

הצבע חזר לעור הלבן של ניצולי הסופה "ברברה", וזה הזמן לגיחה של כמה ימים לקוטאו הקטן והמקסים. אי הצלילות והווייב הצעיר. ועל כך בפרק הבא.