בלוג מסע 13# - Tomollow we die

"מחר אנחנו צוללים" אומר לנו מדריך הצלילה התאילנדי ממועדון אפרודייב בקו-טאו. באנגלית התאילנדית שלו זה נשמע קריפי. הייתם הולכים למות איתו טומולו?

עשינו גיחה לקו-טאו מבסיס הבית בקו-סמוי. אמרנו נקפוץ ל- 3 ימים, נטעם, נצלול ונחזור.

חזרנו אחרי 6 ימים עם טעם של עוד.

כי קו טאו זה קסם אחר, למרות קבלת הפנים הסוערת והרטובה שהאי הזה עשה לנו, עם גשם שוטף, כבר מהעלייה למעבורת. אבל מה שבאמת משעשע זה הכרטיסים למעבורת. קניתי אותם שבוע קודם ברציף, במשרדי החברה. קיבלתי פתק שמאשר את זה. לא, הם אמיתיים או מה?

אם נמשיך באנלוגיה מהפרק הקודם: אם קו-סמוי זו עיר וקו-פנגן זו מושבה, אז קו-טאו זה קיבוץ. קיבוץ כזה מהתקופה הרומנטית. עם מתנדבות ומתנדבים צעירים מכל העולם, עם שבילי הליכה ו"זולות" לשבת בהן.

מטיילים הלוך חזור בשביל המרוצף הארוך שלאורך הים, עם המסעדות, הברים ובתי הקפה, מכירים כבר את הפרצופים, תמיד פוגשים מישהו מוכר, גם אם הכרת אותו מהארץ או מאתמול בערב.

ופגשנו.

פגשנו את קרין, בבת עינינו והתלמידה של רונית ביוגה, שבדיוק הגיעה מהמעבורת.

פגשנו את נועם המתוקה שאנחנו מכירים היטב מהוד השרון. מיקו פגש חבר מהוד השרון, עומר פגש חבר'ה שאחד מהם כמובן מהוד השרון וגם למד עם רומי בשכבה ("די, אתם האחים של רומי גולן?") בכלל, הוד השרון קיבלה ייצוג חזק כאן. פתאום נהיו לנו חיי חברה, בזכות החברה הצעירים. הם שגילו לנו את המקומות השווים.

את First Growth - Weed & Wine, בר היין המופלא. רק וויד ורק יין, זה מה שמגישים שם, שום דבר אחר. זנים מובחרים של קנאביס המוצגים באופן סטרילי ואקדמי, ועשרות סוגי יין משובח. זה מה שהעולם היום צריך, וויד אנד וויין, וכל הבעיות ייפתרו. תאמינו לי.

מייקל הבעלים, קוריאני במקור, סוג של דוקטור ליינות ופרופסור לקנאביס. נותן לך הרצאה מלומדת ומפורטת על כל סוג של יין. הוא יגיד לך מה תרגיש באף וכמו מה זה מרגיש בגרון.

ישכנע אותך למה יין לבן של יקב אוסטרי המתמחה דווקא ביין אדום, הוא הבחירה הנכונה. כל זה באנגלית רהוטה, אפילו אוקספורדית, תוך כדי שהוא שואף עשן של וויד משקית שאיפה גדולה, בלי לאבד את החדות ואת שטף הדיבור. חבל שלא שאלתי גם על הוויד. חייב לחזור לשם לשמוע את ההרצאה. איש מרשים. מקום בקונספט מדהים. חזרנו לשם לסגור כל ערב ולהיפגש עם הנוער. לפעמים הצטרפנו לישיבות והקפדנו לפרוש בשיא. כיף גדול!

ולפני או אחרי, כדי לסדר את עניין הרעב, הולכים לאכול פאד-תאי נפלא בדוכן פתוח, עם רחבת אכילה גדולה ותור מוצדק של אכלנים. טעים טעים, במחיר עוד יותר טעים - 80 בהאט לצלחת פאד-תאי גדושה וטעימה, שזה כ- 8 שקלים, כן? המושג "יוקר המחיה" מקבל פה משמעות חדשה. אולי צריך לקרוא לזה "זוִלר המחיה", לא יודע. בכל אופן, יש גם מבחר של מסעדות טובות יותר וטובות פחות, אבל אנחנו לא בטור של קולינריה כאן.

אז ברור ששלושה ימים לא הספיקו. הגענו לטעימה ורצינו עוד. שיפרנו מיקום למלון קרוב יותר למה שמעניין אותנו. החופים, בתי הקפה, המסעדות, האנשים ואווירת השאנטי. העברנו את הזמן בחופים הנהדרים, במפגשים חברתיים, בתהייה על דברים חשובים כמו מה גורם לדקלים לצמוח לעבר הים? מי גרם להם לשנות פתאום כיוון לשמים? איפה הכי טוב לעשות היום מסאג' מפנק, ולהתענג על אווירת החופש שקוטאו יודע לספק.

הפכנו את קפה Culture לנקודת המפגש הקבועה שלנו, ממש מול המלון. המקום שאוכלים בו בראנצ' טעים מול הים, המקום שהפך למשרד שלי. המקום שצופים ממנו אל השקיעות הנהדרות, עם צלליות ספינות הדייגים והצוללנים, וברקע הרחוק יותר - ספינות של הצבא התאילנדי, שעגנו כאן ל"אפטר" קטן.

ועומר ומיקו? מי ראה אותם? היו להם חיי חברה מלאים. בינם לבין עצמם ועם חברים, רוב הזמן. כיף גדול.

זה קו-טאו כפי שחווינו ואהבנו אותו. אי קטן, קסום, מלא באווירה. קצת הזכיר לנו את קו-פיפי, עם הווייב הצעיר, רק שבניגוד לכאן, שם אין קטנועים, אין מכוניות. הכול ברגל.

ווי אר גואינג To die

בזמן שרונית ועומר הלכו ליהנות משיעור יוגה טוב בסטודיו יפה מול הים, מיקו ואני לקחנו את הסיכון והלכנו למות. יצאנו "טו דיי" בהפלגה לסדרת צלילות.

בעיקרון, הראות בכל ים תאילנד היא לא מה שאנחנו מורגלים מים סוף. יש עכירות מסוימת במים, אבל מגוון גדול של דגים וגדולים. אין מה לעשות, דגים ואלמוגים זה יפה, אבל בסוף מה שנותן עניין הייתה דווקא צלילה לספינה אמריקאית טבועה מימי מלחמת העולם השנייה. כלומר הספינה היא מהמלחמה, אבל טובעה כאן רק לפני 20 שנה כדי שיהיה אטרקציה לצוללים. מרתק לסייר סביב גוף הספינה הגדול, להיכנס לחדר הפיקוד, לחבק את התותח ולהיבהל מדג גדול שיוצא פתאום מאחד הפתחים, כמו איזה מלח שנקרא לעמדה שלו.

וגולת הכותרת היתה הגיחה לאתר sail rock המפורסם, סלע שמגיח מן הים, באמצע שום מקום, ומתחתיו רוחשת פעילות גדולה. אומרים שיש שם צבי ים ואולי נזכה לדייט עם כריש לוויתן ענק ונחמד המסתובב באזור.

תוך כדי צלילה אני מרגיש לפתע צל גדול מרחף מעלי. "כריש לוויתן!" אני אומר לעצמי בהתרגשות, מרים את הראש ורואה כריש לוויתן ע-נ-ק... אבל מפורק למאות חתיכות קטנות ששוחות להן בלהקה.

התגברנו על האכזבה מהדייט, לא צבים ולא יער, ופשוט המשכנו לשוטט, להתפעל מגודלם של הדגים, להיכנס ולצאת ממערות, ולחזור הביתה מרוחים ומרוצים על סיפון הספיד בואט. חוויה!

חזרה לקו-סמוי, חברים, פרידה, קלוז'ר וקינוח

חזרנו לקו-סמוי לאחר 6 ימים נהדרים. הבית חיכה לנו. האופנוע שלי פחות. הפסיק להגיב. כאילו כעס שעזבתי. "לא רוצה, מה תעשה לי?!". הבטרייה מתה. טלפון למייקל, הגרמני שהשכיר לי אותו. הביא לי כלי חלופי ותוך יום שכנע את האופנוע לחזור אלי. זה עלה לנו בלשבת איתו אצלנו במרפסת ולשמוע את האנגלית הגרמנו-תאילנדית שלו, תוך שאנחנו מחכים לסוללה חדשה שתגיע. "באטלי", הוא אומר בטבעיות במקום "באטרי". מצחיק. למעלה משנה הוא כבר כאן וקיבל את המבטא התאילנדי. אבל איש יעיל וחביב בסה"כ.

העברנו יחד עוד כמה ימים בכיף עד הטיסה חזרה של עומר ומיקו. עשינו עוד סיבוב פרידה מהאי, ובייחוד מחוף צא'נג מון. לתת נפנוף פרידה חינני למוכרים הקבועים בחוף, שכבר יודעים שלא תקנה את משקפי הפלסטיק או הצמידים שלהם, אבל עדיין מגיעים להטריד בנחמדות.

לעבור "פירוק והרכבה מחדש" אצל המסאג'יסטיות האהובות שלנו ולעשות אודישנים לתירסים עבור עדכון תמונת הנושא בפייס. זו הרגשה נחמדה שאתה כבר בן המקום, מכירים אותך, ויודעים מה אתה אוהב.

נפרדנו בחיבוק גדול מעומר ומיקו. היה אושר גדול אתכם. נתראה בארץ עוד שבועיים.

ופתאום פוף! וואקום.

טיילנו רוב הזמן לבד חמישה חודשים. הסתדרנו יפה. אחרי שבועיים עם הבנים - פתאום נהיה עצוב הלבד.

- כאן אני פותח סוגריים וחוזר כמה חודשים אחורה כשחיפשתי לשכור בית בקו-סמוי. התייעצתי עם חברי משכבר הימים יורם באומן (כן, כן, ההוא מהפרסום, נודניקים!), שהוא "קוסמוילוג" וותיק. סיפרתי לו שמצאתי בית לכל חודש פברואר. אמר לי יש מצב שהם מגיעים לשם לכמה ימים בסוף פברואר. אמרתי נפלא. לא התראינו המון זמן. יגיע, יגיע. לא יגיע, לא יגיע. אולי סוף סוף נכיר את מיקה, אשתו.

- סוגר סוגריים וחוזר לוואקום שהיה לנו עם הפרידה מהבנים.

סוף פברואר. חושבים איך נעביר את השבוע עד החזרה לארץ. כבר חרשנו את האי מכל כיוון. מה עכשיו?!

ואז קופצת הודעה מיורם: "אתם עדיין בקו-סמוי? אולי תקפצו לארוחת ערב?". הגענו ב 17:00, עזבנו רק אחרי חצות. ובאמצע לא הפסקנו לדבר, לצחוק ולקשקש. כשיש חיבור טוב, הכול טוב.

גילינו את Baan Mika שלו. חתיכת מתחם מהמם ומושקע עד הפרט הכי קטן, 6 יחידות מאובזרות בכל טוב, כולל צוות שמטפל ומבשל בראשות איי המפקדת. זה לא בלוג המלצות, אבל לשכור אותו ביחד קבוצת חברים או משפחה, זה הנופש האולטימטיבי. לא רוצים לצאת מכאן. ותאמינו לי, באהט אחד לא יוצא לי מזה.

גילינו גם את מיקה המהממת שקיבלה את השם של המקום... או אולי זה להיפך?!

ביומיים הבאים לא נפרדנו. נסענו יחד לטייל במקום אולי היחיד שעוד לא ראינו באי secret buddha garden, גן פסלים פסטורלי ויפהפה שיצר אמן תאילנדי זקן (אם יש חכם סיני זקן אז למה לא אמן תאילנדי זקן) ונאלצנו לסבול עוד ארוחת פינוק מהמטבח של baan Mika. קיצר, מיקה ויורם עשו לנו קינוח נחמד לטיול.

סחתיין עליכם.

ועכשיו גם הם עזבו.

אבל תמיד יש עוד הפתעה קטנה בליפתן. בערב הלפני אחרון גילינו עוד משהו שהיינו צריכים לצבוט את עצמנו כדי להיווכח שזה אמיתי. "שייקספיר", פאב אנגלי אסלי, כמיטב המסורת. עם הלקוחות הקבועים שבאו להוריד איזה פיינט, עם הפיש אנד צ'יפס פלוס שעועית "בייקד בינס" מקופסה, עם הקריקט בטלוויזיה ושיחות פאב טיפוסיות, כולל המבטא. הם גרים כאן כבר שנים, ומתכנסים קבוע. לרגע חשבנו שאנחנו באיזה כפר ביורקשייר.

זהו חברים. עוד כמה ימים בבנגקוק ועושים קלוז'ר למסע הקסם המופלא הזה שלנו.

עדיין לא מעכלים שעשינו את זה. המתנה הכי גדולה שיכולנו להעניק לעצמנו.

אני מאמץ את "טומולו ווי דיי" כמנטרה קבועה. אמירה הרבה יותר מעניינת מ"לחיות את הרגע". לא ככה?