בלוג מסע 8# - היי דרומה להו צ'י מין!

ווייטנאם היא מדינה ארוכה. צרה וארוכה. והויזה שהם נותנים לתיירים היא קצרה. צרה וקצרה. חודש בלבד. שזה מעניין בפני עצמו. למה מדינות כאן בדרום מזרח אסיה מגבילות את התיירים בחודש אחד? ובנוסף צריך להראות כרטיס יציאה מהמדינה. לא ברור. כאילו שמישהו בכלל רוצה להישאר או להגר לכאן. מה נסגר אתכם?? למי שמטייל כמונו, ללא יעד מוגדר, זה מייצר לא מעט בעיות. בכניסה נאלצנו לרכוש כרטיס יציאה בלי לדעת לאן נמשיך. מי שרוצה לעשות גם את דרום ווייטנאם צריך להזדרז. המרחקים ארוכים ואת חלקם צריך לעשות בטיסות. לכן חרגנו מקונספט הטיול "הזורם בקצב שלנו" ולקחנו דיל "הכול כלול" אצל ויקי, סוכנת נסיעות חביבה ונמרצת מהאנוי שתפרה לנו את ההמשך דרומה, והורידה לנו הרבה כאבי ראש. טיסות פנים, הסעות, מלונות, מדריכים צמודים בכל מקום. מצד אחד מאוד נחמד שמחכה לך וייטנאמי חביב עם השם שלך על השלט, לוקח לך את המזוודות לוואן ואתה לא צריך לדאוג לכלום. אבל מצד שני, אתה מוותר על הזמן שלך. פתאום זה נהיה סוג של טיול מאורגן. בכל מקום מדריך ונהג שמבלים אתך כמה ימים, מאכילים אותך לאנצ' ומשתדלים לרצות אותך כל הזמן. אבל מה לעשות שלא תמיד התוכניות היו לרוחנו. לזכותה של ויקי נאמר שהיא הגיבה מיידית לכל בקשה וגחמה שלנו, לקוחות קשים שלא תמיד בא להם על המקום שלוקחים אותם, "עזוב, תוריד אותנו פה. עושים יום חופשי. נתראה מחר בבוקר". ואז לעמוד מול הפנים המבוהלות של המדריך שמרגיש שעשה משהו לא בסדר ועוד שניה מפטרים אותו או עורפים לו את הראש בכיכר העיר. לך תסביר לו ש"זה לא הוא, זה אנחנו" וכל זה.

הוי אן, כמה את יפה

טיסה של שעה וקצת מהאנוי לדה-נאנג שבמרכז המדינה, וייטנאמי עם שלט שלוקח אותנו למלון נחמד בהוי אן. והחיים נראים יופי. עיירה מקסימה מקסימה, צבעונית ושוקקת תיירים, שווקים, צבעים, אורות, דוכנים, ברים, מסיבות, נהר במרכזה וחוף ים נהדר וארוך מאוד. מרכז העיר הוא האזור העתיק והמגניב. סמטאות צבעוניות עם מלא חנויות, בתי קפה, בתים בצבעים שונים, נורות נייר זוהרות בצבעים עזים בכל פינה והרבה אוירה. פשוט לא בא לך להפסיק לשוטט. יש את הצד הרועש של הנהר עם בארים ומוסיקה ואקשן ומסכי טלוויזיה ומונדיאל. ויש את הצד השני הרגוע יותר, המתורבת. וביניהם - על הנהר עצמו, סירות עם נורות צבעוניות לזוגות רומנטיים. מראה יפה. הדוכנים ברחוב הם תאווה לעיניים ולפעמים גם לחיך. יש את "הפיצה הוייטנאמית" על קרפ קמח אורז מטוגן וקשיח, יש שילוב מעניין של פירות טריים חתוכים המעורבבים עם תבלינים חריפים, יש עוד מלא, עם צפרדעים, דיונונים, ממתקים ומה שרק רוצים.

למחרת בבוקר קמתי מוקדם, לקחתי אופניים מהמלון והתחלתי לחקור את העיר המתעוררת. סצנה שלמה.

יש את השוק של לפני השוק - כשהמקומיים באים לקנות לעצמם את מצרכי היום, את המרכיבים לדוכן האוכל שיפתחו יותר מאוחר עבור התיירים. ויש את שוק הדגים השוקק שליד הנהר, ואז סמוך לבית ספר, אני קולט מלא ילדים חמודים בתלבושת אחידה יושבים לאכול עם ההורה שהביא אותם, במסעדות הקטנות ובדוכני האוכל שהוקמו על המקום, על המדרכה. דוכנים עם טוסטרים קטנים להכנה מהירה, שייעלמו מיד כשהלימודים יתחילו. ואני חושב על הסנדוויצ'ים שאנחנו מכינים להם בבית. כאן מאכילים אותם בחוץ, דקה לפני שהילד נכנס לכיתה. החיים מתרחשים בחוץ. הכול בחוץ. מדהים.

המשכתי לעבר סמטאות האזור העתיק ואני רואה חתן כלה בצילומי "בוק", עם צלם מקצועי כמובן פלוס במאי פלוס תאורן, עושים העמדות, הכלה עומדת על דרגש קטן שלא תהיה נמוכה מדי, ובכלל, התרחשות שלמה סביבם, חברות של הכלה מסתובבות לבושות טיפ טופ, מצטלמות בלי הפסקה, ועוד חתן כלה שפתאום הגיעו. הלו - השעה שבע בבוקר, כן? מה קורה כאן? לא נשארתי לחקור.

ויש את הלו"ז! לוק המדריך החביב שאחראי עלינו (לאקי זה הניק ניים שלו לתיירים) יש לו משימות: לקחת אותנו לאטרקציות של ה"הכל כלול". הראשונה זה גשר הזהב ב"באנא הילס" גשר הידיים המפורסם.

נוסעים איזה שעה וחצי, עולים עולים ומגיעים למתחם ענק, "סאן וורלד" עם שער כניסה - מינימום דיסנילנד, כולל לוגו ענק של החברה המממנת "סאן גרופ", זוכים למלא נפנופי ידיים וחיוכים מסחריים של הצוות שלבוש בבגדי "סאן וורלד" עולים על רכבל "סאן וורלד" באורך של כ- 5 ק"מ, "הרכבל הארוך בעולם". שם למעלה היה בעבר ריזורט בהרים של הצרפתים ששלטו כאן בתחילת המאה שעברה. סידרו לעצמם חיים טובים, בטמפרטורות צוננות שהם אוהבים, עם מרתפי יין משובח וכל השזאם. באו יזמים, חברת "סאן גרופ" המהוללת ואמרו בואו נעשה מלא כסף מההר הזה. קיבלו את הזיכיון, בנו שם מונומנט - גשר זהב המוחזק ע"י שתי ידיים ענקיות. יפה מאוד! רק שאתה פתאום מבין שהגשר מוביל לשום מקום, רק תיירים שבאים לפסוע עליו לצלם ולהצטלם. ובאותו יום, חברים, היו מלאאאאא תיירים. עוד שניה והגשר קרס מרוב התיירים. אימאל'ה! מה אנחנו עושים פה? תן לברוח מהמקום הזה!

ויתרנו על המשך הסיוט, דפקנו עוד תמונה על רקע המונומנט ופסלי הבודהה הגדולים שבנו שם, ניפנפנו המלכה אליזבת סטייל לכול צוותי "סאן וורלד" המתאמצים לעשות לנו שמח, ויתרנו על הלאנצ' שהוזמן לנו ב"הכל כלול", ביקשנו מלאקי שיוריד אותנו בחוף הים פליז והרגענו אותו שהוא לא אשם. זה פשוט לא בשבילנו.

למחרת עוד יום של פעילות כלל רכיבת אופניים נחמדה בשדות האורז ובכפרים שמחוץ לעיר, לראות איך חורשים עם תאו ואיך דייגי חלזונות הולכים בתוך המים הבוציים ושולים ערימות של חלזונות בסלי קש גדולים.

זכינו להיכרות עם קוקוס המים. עץ נמוך שגדל על גדות הנהר, והתפרחת שלו מלאה ב"אגוזונים" קטנים שאותם מבקעים ואוכלים את הבפנים או משתמשים בו לבישול. מעניין. לא הכרנו את זה קודם.

הלו"ז כלל גם ביקור בחווה חקלאית אורגנית, עם כל הטקס התיירותי המתבקש: לבוש כמו "ריל וייטנאמיז פארמר" ויצירת ערוגה, שתילה והשקייה כמו שעושים בכפרים האותנטיים. כאילו אנחנו לא יודעים מה זה חקלאות. לך תגיד לו שאת רוב הילדות שלי ביליתי בפרדסים של רעננה ובשדות של מושב גבעת ח"ן. בעלת הבית הנחמדה לקחה אותנו לטיול בין שטחי הערוגות העצומים. יש שם הכול, חוץ מפטרוזיליה. היא התעקשה שיש ובמשך שעה ארוכה חיפשנו אותם. "הנה"! היא צעקה באושר של התגלות והצביעה על שתילי... כוסברה. הייתה גם סדנת בישול - ועכשיו אני יודע להכין סלט פפאיה. כפיים! כובע טבחים לא הסכמנו לחבוש. יש גבול!

"יאמי יאמי, נוט פיי פור צ'ייר. נוט יאמי יאמי - פיי פור צ'ייר"! ככה מקבלת את פניך וייטנאמית נמרצת בירידה לחוף הים. דיבור יפה למשפט "תזמין אוכל, הכיסא בחינם". וכדאי לאכול, כי לכל מסעדות החוף יש במזווה מאחור אקווריומים עם כל שרצי הים המובילים, עם אויר זורם שיהיו מבסוטים לפני שאוכלים אותם. טריים טריים. והרי זה ידוע שטעמו של שרימפ מבסוט משובח הרבה יותר מטעמו של שרימפ מדוכא או קפוא.

צעדה לאורך החוף היפה והארוך הזה מגלה לך את שרידי תוצאות הטייפון שביקר כאן רק לפני חודשיים. הדייגים המקומיים משתמשים בסירות גיגית קטנות, עם משוט יחיד בחרטום. הייתי מביא דייג כזה לארץ רק כדי לראות איך הוא נותן בראש למציל על חסקה בחוף הרצליה, ככה עם הגיגית והמשוט הבודד מול הגלים.

אבל לא הכל דבש. היו גם ימי גשם בהוי אן. וכשיש גשם, נשלפים מעילי הניילון. אופנה גשמית שכזו. החד"פ של וייטנאם. לא כזה שימושי אחרי פעם פעמיים. אסון אקולוגי בעיני, אבל היי! לא נרטבים.

ארובות השמים לא הפסיקו להמטיר גשם כל אותו הלילה, והנהר היפה של הוי אן עלה על גדותיו ובבת אחת הוצפו כול הרחובות היפים והציוריים שרק אתמול טיילנו בהם בנחת. מזל שעזבנו באותו יום. שיתמודדו!

קפה חרא של סמורים וטעימות צרצרים

עוד טיסה קצרה דרומה ואנחנו נוחתים בדא-לאט. עיר עם אופי הררי משלה, מוקפת חממות וגידולים חקלאיים. גם כאן, ווייטנאמי + שלט + מדריך חדש בשם וייט (כמו ווייטנאם רק בלי הנאם) שלא הפסיק לדבר ולהראות את הידע שלו בעברית. מתעקש להגיד "חחאממות" בעברית ולהדגיש את הח'ית, תוך שהוא מציץ בזווית העין לראות אם זה עושה עלינו רושם. חמוד, מתיש קצת, אבל בעל ידע נרחב ולקח אותנו לאטרקציות מרתקות.

קודם כל "חוות גידול וייצור קפה על טהרת צואת סמור". מה ששמעתם. מגדלים סמורים בתנאי בידוד "כי ביחד הם הורגים אחד את השני", מאכילים אותם פולי קפה טריים, אוספים את הגללים, מייבשים, מפרידים, מפצחים את הקליפה ומהגרעין מכינים קפה משובח. לטעמם, לא ממש לטעמנו.

מסתבר שהפעולה הזו משחררת אנזים מסוים שמשבח את הפולים. שתינו כוס קפה כזה שמכרו לנו במחיר מופקע... ומה אגיד לכם. התוצאה די מרה לחיך שלנו. ומרה הרבה יותר לסמורים האומללים.

הם מרגיעים אותנו שזו קיימות לשמה, כי קליפת הפולים המיובשים משמשת לבעירה לייבוש פקעות המשי במפעל הסמוך לייצור משי. חצי נחמה. גם כאן, מגידול הזחל, דרך ייבוש פקעות המשי ועד לפס ייצור להפרדת הסיבים מהפקעות. מרשים למדי.

את היום הזה קינחנו בחווה לגידול צרצרים למאכל. אכלנו צרצרים מטוגנים - אחלה חטיף! המראה והמרקם לא עושים תיאבון, אבל זה טעים, מתפצח בפה, עשיר בחלבונים והולך טוב עם רוטב צ'ילי מתוק ושוט "הפי ווטר".

דאלאת לא הפסיקה לייצר לנו עניין. מפל "הפיל" למשל, רציני, גועש ושוצף. מבעד לענני המים שעולים ממנו מתנשא פסל "ליידי בודהה" ענק הצמוד אליו. מפל מרשים, פסל מרשים ומראה מרשים. יש מדרגות בתוך הפסל העצום. עברה לי מחשבת טיפוס בראש, אבל אז הבנתי שצריך לעשות את זה יחף. לא צריך להיסחף.

ליד כל זה יש אגם מלאכותי יפהפה, אליו באים זוגות לצילומי "בוק" חתונה. בדיוק היו שני זוגות שהתלבשו לפי כל כללי ומלבושי הטקס. זוג סטרייטי בחליפה אפורה ושמלה וורודה, וזוג נשים בחליפה אפורה ושמלה לבנה צחורה. מראה מלבב. נדהמנו לגלות כמה פתיחות יש למשטר בווייטנאם כלפי הקהילה הלהט"בית.

ואז הגיע הדובדבן של דאלאת: הבית המשוגע! מבנה שלידו היצירות של גאודי בברצלונה נראים כמו בתי סוכנות משעממים. הבית שמשמש בעצם כבית מלון, הוא יצירה של הארכיטקטית דנג וייט נגה, בתו של נשיא וייטנאם לשעבר, טרוּאוֹנג צ'ינג. בנוי בצורת עץ בניאן ענק, וכולל אלמנטים עיצוביים מעולם הטבע, כגון קורי עכביש, פטריות ובעלי חיים, תוך הקפדה על הימנעות מקווים ישרים וסימטריה. עשיתי ויקפדיה בשבילכם, לא צריך לבדוק אותי. לא יודע איזה חומרים היא עישנה, אבל התוצאה לא פחות ממלהיבה. כמו מבוך אין סופי. לקח לנו הרבה זמן להחזיר את הלסת למקום.

הו, מגיעים להו צ'י מין סיטי

או סייגון כמו שנקראה קודם. בירת דרום וייטנאם - לפני שצפון וייטנאם בראשות הו צ'י מין, גירשה את האויב האמריקאי וקראה לעיר על שמו. הו צ'י מין סיטי היא כרך קוסמופוליטי וסואן, שלידו האנוי פתאום נראית כמו עיירת ספר. מגדלי משרדים, שדרות רחבות ידיים, אווירה של עסקים בינלאומיים גדולים...וקטנועים.

שבעה מיליון קטנועים יש בעיר הזו! שבע! קולטים? סמיון עשה קריירה שלמה על המספר הזה. רק לעמוד בצומת רחוב ולראות איך נחילי הקטנועים זורמים ומתערבבים זה בזה במין סדר מופתי, מחכים באופן מסודר ברמזורים, אין ויכוחים, אין עצבים, אין מכות, אין לתת קסדות בראש... כמעט כמו בארץ.

ליד סייגון ביקרנו באתר קו צ'י. אתר הנצחה גדול, עם תצוגה והמחשה מפורטת על אופי הלחימה באויב האמריקאי. מערכת מנהרות תת קרקעיות אשר שימשו את הווייטקונג מהצפון למלחמת גרילה אכזרית נגד האמריקאים. שלושה מפלסים של עיר תת קרקעית מתוחכמת, חדרים, חדרי שינה, מטבח, חדרי ישיבות, מחסני תחמושת, מרפאות, בתי חרושת לנשק. פתחים מיוחדים ליציאה לפיגועים, ומלכודות אכזריות שטמנו לחיילים בתוך הג'ונגל. כל זה, תוך ירידה לפרטים הכי קטנים. מפעל תת קרקעי לייצור סנדלים מצמיגים ישנים. הסנדל עוצב "הפוך", כלומר, שהעקבות שהוא משאיר מראות על הכיוון ההפוך. או מטבח תת קרקעי שבישלו בו רק בארבע לפנות בוקר, כך שהעשן הסמיך היוצא מתמזג עם ערפילי הבוקר. מדהים! לאמריקאים לא היה סיכוי בסוג מלחמה שכזה, בתנאים כאלה ובמרחק כזה מהבית. ניסיתי לזחול במנהרה כזו. נכנעתי על המקום!

רק כאן אתה קולט שמבחינת הווייטנאמים זו הייתה "מלחמת השחרור". "דה אמריקן וור" ככה נקראת כאן מלחמת וייטנאם. פתאום אתה מבין איזו גאווה זה מביא, וכמה חשוב להם להמחיש את זה לתיירים. זה כמו נניח, שהחמאס יעשו מוזיאון ניצחון עם הדגמות של איך נלחמו עם מנהרות ורקטות באויב הציוני. שלא נדע.

היינו כמעט שבוע בעיר התוססת הזו, ביום המולה, בערב המולה, מלא מסיבות "רופטופ" על גגות המגדלים - מוסיקה ולייזרים לשמיים. עלינו לאחת כזו בהשראת קלרה להרים כוסית לכבוד יום ההולדת שלי. זכינו לראות מופע רחוב מטורף בשדרה הגדולה והמרכזית בעיר. חזינו במופע של DJ chain smokers יודעי דבר אמרו לי שהם ע נ ק י ם ויש להם כמה שירים עם קולד פליי. והיו עוד להקות וייטנאמיות שהלהיבו את הקהל. המון קהל!

והעיר עצמה, שילוב של מבנים קולוניאליים מימי הצרפתים יחד עם מגדלי משרדים מודרניים. נותן אווירה. גם כאן נתקלנו בעוד הפקה מרשימה לבוק חתונה, עם במאי, תאורן, פרופס כמו שצריך ואפילו נערת מים.

הביקור בסייגון לא יכול להיות מושלם בלי גיחה של יומיים לדלתא של המקונג, עם הסיורים הנדרשים: שוק הסירות הסיטונאי, בו מגיעות סירות עם סחורה חקלאית בעיקר ומוכרת אותם לרוכלים המקומיים. כל סירה כזו עם תורן גבוה עליו תלוי סוג הסחורה. סירת בטטות, סירת דלועים, בננות.. הכול! הקמעונאים המקומיים באים בסירות קטנות יותר, בוחרים את הסחורה ומפיצים אותה לרוכלים בשווקים. אקו סיסטם שעובד כך שנים.

דרייב אין שוק. הקניות בשוק המקומי מתבצעות בעיקר על קטנועים. הקונים מגיעים, עוצרים ליד רוכל, קונים, תולים את השקית על הקטנוע וממשיכים לרוכל הבא. יכול לעבוד בשוק הכרמל? בנוסף לזה, לא אחשוף אתכם למראות מזעזעים של דגים, ומאכלי ים המוחזקים בתנאים של חצי חיים כדי שיישמרו טריים, צפרדעים כרותי ראש שעדיין זזים מהרפלקס... מזעזע! אבל אלה החיים. זו מלחמת ההישרדות של האנשים כאן. בעלי החיים שבדלתא חייבים להשתתף במשחק.

זהו. הגיע הזמן להיפרד בחיבוקים ונשיקות מקלרה ופיצי שהמשיכו לקמבודיה. יחד עברנו בוייטנאם חודש כייפי, מרתק ואינטנסיבי. איזה כיף שבאו!

היה לנו בתכנון להמשיך מכאן לפיליפינים. אמרו לנו, אתם חייבים! זה מקום שעושה הרבה אור בלב. נכנסנו לקבוצת הוואצאפ של התרמילאים בפיליפינים ונהיה לנו חושך. כמה דוגמאות, לא נגעתי:

- אם יש לי שש שעות לשרוף במנילה ממליצים לצאת לכיוון אזור הקניונים או להישאר קרוב לשדה?

- מישהו שקרה לו באתר קיוי לאחר סגירת טיסה מבקש תוספת תשלום כאילו לא נקבעה הטיסה?

- דצמבר עד מרץ מומלץ להזמין טיסות פנים ומלונות הרבה זמן מראש

- כשמזמנים טיסות פנים האם זה כולל כבודה?

- תחפש את הטיסה דרך אתר אחר. חלק מהאתרים נותנים רק 10 קילו וחלק 20

- כמה זמן מראש צריך למלא את הטופס בריאות?

- איך כדאי להגיע מסבו לקמיג'ין?

הבנתם? לפחות חצי מהשיחות שם עוסקות בטיסות פנים, בהמתנה לקונקשן ובמעברים מאי לאי. רק מלקרוא אתה נכנס לסטרס, עוד לפני שהגעת. ואנחנו, מספיק מעברים היו לנו בטיול הזה. נו טנקס יו!

אז ויתרנו. פיליפינים ופיליפיניות כנראה שנראה מספיק עוד איזה עשרים שנה...

ולסיום, חייב לשיר לכם שיר קטן. חייב. זה הולך כך:

"ווי וויש יו אה מרי קריסמס, ווי וויש יו אה מרי קריסמס, ווי וויש יו אה מרי קריסמס אנד אה הפי ניו ייר". חודש! חודש שלם שאנחנו שומעים את מנגינות קריסמס ואת כל העיבודים שאי פעם נעשו לשירים האלה. במלון, במעלית, בקניונים, במסעדות ובחנויות. שלא לדבר על עצי חג המולד מקושטים בכול מקום. חודש של "ג'ינגל בלז, ג'ינגל בלז". דצמבר הוא חודש קשוח למטיילים. שתהיה לכם הפי ניו ייר שמחה וטובה.