בלוג מסע 7# - טיול אחרי סאפא

בתסריט המקורי, אנחנו עולים לסאפא פנינת הצפון ההררי והקסום של וייטנאם, בנסיעת לילה. 6 שעות ב"סליפר" (כלומר שישנים בו). בסאפא מחכה לנו "מאמא" אותנטית שתיקח אותנו לטרק אותנטי ל"הום סטיי" בביתה האותנטי שבכפר, נאכל ארוחה הררית אותנטית ונעביר שם לילה ונחווה את אורח החיים הכפרי האותנטי. אח"כ נעשה את "לופ" האופנועים של האגיאן, 3-4 ימים של רכיבה על "איזי ריידרים" בנופים עוצרי נשימה, כמו שכתוב בפרוספקט. בדמיון של רונית "איזי ריידר" פירושו שהיא רכובה עם פיטר פונדה (בתפקיד אני) על הארלי רועם ושיער מתבדר ברוח וכל זה. כמו בסרט ההוא. בפועל זה היה הונדה 125 צנוע, שבסה"כ עשה את העבודה, כמו סוסי העבודה שפגשנו בקמבודיה. אבל למה לעשות ספוילר? נעבור סעיף סעיף.

נסיעת לילה כ- 6 שעות ב"סליפר"

ממה שקראנו בקבוצות מטיילי ווייטנאם ניטש דיון סוער ופילוסופי בין שתי אסכולות החלוקות ביניהן בעניין הנסיעה לסאפא: אסכולת סליפר רכבת הלילה מול אסכולת סליפר אוטובוס הלילה. אלה אומרים "הכבישים פתלתלים והשינה באוטובוס נקטעת". ואלה אומרים "הרכבת זה נחמד, אבל יש טלטלות על הפסים הרעועים והשינה בלתי אפשרית". דילמה. הלכנו על האוטובוס. מה אגיד לכם, מחלקה ראשונה בסוויסאייר זה כסף קטן ליד זה. מרחב אישי, מיטה מרווחת, שמיכה מפנקת, מסך טלוויזיה וכל מה שצריך הבנאדם. את הנעליים מורידים בעליה לאוטובוס לתוך שקית אישית. חוץ מדיילת, יש הכול. ישנו כמו תינוקות, לא הרגשנו את הנסיעה.

ואז מגיעים לפנות בוקר לסאפא, לפגוש את המאמא שלנו, ומה רואים? שורה שלמה של מאמות המחכות בשורה למשלוחי התיירים שמגיעים מהאנוי. מסתבר שאנחנו לא לבד בעולם. המאמא שלנו, לוקחת אותנו לארוחת בוקר במלון העיירה, מצחיק שקוראים לה "מאמא" בעוד שהיא יכולה להיות הבת שלי.

פתאום אתה מבין שזה חתיכת ביזנס העניין הזה. כולן מחופשות בבגדים האותנטיים, עם המטפחת/תרבוש אותנטי על הראש. המאמא הביאה עוד מדריכה חמודה בשם "מו" שלוקחת אותנו לטרק בנוף היפהפה, בדרך ל"הום סטיי" והמאמא. סו פאר סו גוד.

אבל כנראה שבטיול הזה, כל טרק שאנחנו מתחילים - צפוי להתחרבש. איך שיוצאים מתחיל גשם ואנחנו שוב מוצאים את עצמנו עם שכמיית ניילון, צועדים דרך טרסות של אורז וג'ונגל במבוקי חלקלק. ואז מצטרפות אלינו עוד שתיים. ככה סתם. אחת עם סל גדול על הגב, והשנייה עם ילד קטן על הגב פלוס שקית ביד. אנחנו עם נעלי הטרק המשובחות והציוד הייעודי, עושים גליצ'ים חופשי על התחת בעוד הן מדלגות בקלילות עם הכפכפים פלוס הסל פלוס הילד על הגב פלוס שקית ביד. ככה קילומטרים. מסתבר שהן פשוט הצטרפו להליכה כדי אולי, מתישהו באמצע או סוף הדרך, למכור לנו משהו מהסחורה שלהן. אותם צמידים ומטפחות וריקמות שכולם מנסים למכור לך בכל מקום.

ומה לגבי ההום סטיי אתם שואלים?

בואו נדבר על זה רגע. בסוף הטרק שלנו ויתרנו על ההום סטיי. כי באמת, כמה שזה נשמע רומנטי, והמאמות חמודות ומשתדלות, הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות אחרי טרק מתיש בבוץ ובגשם, זה להיכנס לאיזה חדרון, לפעמים בלי חלון, לנסות להתקלח בשירותים המשותפים, למרוח את עצמך שוב בספריי הנהדר הזה נגד יתושים, לקבל את אותה ארוחה שמקבלים בכל מסעדה או דוכן בעיר ולישון באיזו מיטה בסיסית. כשהייתי מוצ'ילר בדרום אמריקה לפני למעלה מארבעים שנה, הייתי עף על דברים שכאלה, וגם לתרמילאים של היום זו בטח חוויה. אז כנראה זה הגיל שלנו, או אולי מפני שכמו המאמות, גם זה נהיה טרנד. כל הוסטל כאן שרוצה להתמתג קצת יותר טוב, שם שלט "הום סטיי". זה נשמע הרבה יותר רומנטי. סליחה מראש אם אני עושה כאן עוול ויש הום סטיי אותנטיים ומקסימים. זו התרשמות אישית סובייקטיבית שלנו, על סמך כמה כאלה שביקרנו בהם. חלקם מציעים חללי שינה עם מחיצות וילון ביניהן, קצת כמו האוהלים המשותפים בחאנים שבנגב. אז אני לא אומר לוותר על החוויה, וה'מאמות' מקסימות, אבל לפחות לבקש לראות מראש תמונות של המקום והחדר.

סאפא עצמה היא עיר יפהפיה, פסטורלית עם אגם במרכזה, יושבת גבוה בענן כמעט מתמיד, בנוף דרמטי.

בערב שוקקת חיים, בייחוד בסופ"ש. אורות, התרחשויות, משחקי רחוב, מוסיקה מועדונים, אקשן! אבל במקביל לכל ה'לאס וגאס' הזה, ברחוב נתקלים בתופעה מטרידה אחת שלא נותנת מנוח. "הנערות עם הילד על הגב".

נערות בנות 14 כזה, עם תינוק על הגב. בהרבה מקרים התינוק שלהן. הן מתחתנות כאן בגיל מוקדם מאוד ועושות את הכול. מולידות ילדים, יוצאות לעבוד, למכור, להדריך, לעדור, לבשל וכל זה, עם הילד קשור מאחור. ולא רק הנערות. ילדים סוחבים ילדים. ילד בן שש שבע סוחב את האח הקטן בן שנה שנתיים ומנסה על הדרך לקבל אמפתיה כדי למכור את אותם הפריטים שכולם מנסים למכור. והילדים/התינוקות שמאחור? קשורים היטב ולא מוציאים הגה. שעות על שעות. גזירת גורל של מציאות קשה. הישרדות סאפא.

"איזי ריידרים" בעקבות הלופ של האגיאן

חוץ מהמילים "איזי ריידר", הלופ (מסלול מעגלי) היוצא מהעיר האגיאן קיים גם קיים את ההבטחה הגדולה שלו. שלושה ימים וארבע מאות קילומטרים של טירוף חושים. רכיבה בדרכים פתלתלות בין נופים פראיים, הרי קראסט מזדקרים מתוך הערפל, טרסות אורז עקלקלות לכל אורך הדרך, כפרים אמיתיים וכיף שלא נגמר.

מסתבר ש"איזי ריידר" זה כינוי לרוכב המקומי שמרכיב אותך. כלומר את מי שלא יודע או רוצה לרכב בעצמו. שום קשר לסרט ההוא, או לדמיון של רונית. לא הארלי ולא פיטר פונדה. כולה קטנוע הונדה חצי אוטומטי. אם אתה רוצה אופנוע קצת יותר רציני, כזה עם קלאצ' והילוכים, צריך להזמין מראש. חבל שלא ידעתי. אבל בסופו של דבר ההונדות עשו את העבודה.

המדריכים שלנו עונים לשם "ביבי" ו"שרי", והעיר האגיאן נקראת בפי המקומיים "חזן" - כך שהרגשנו ממש, אבל ממש טוב. כמו בבית. חשוב לציין שביבי ושרי בחורים מדליקים, לא כמו נשואי השמות שלהם.

כך בילינו שלושה ימים של שיכרון חושים מוחלט - כולל ג'יפ מלווה למי שרוצה לקחת ברייק מאוכף האופנוע כי כואב לה התחת ובמקרה קוראים לה רונית - עטופים מכל כיוון אפשרי ביופי המהמם הזה, ומרגישים שזה רק אנחנו והאופנועים על גג העולם. עד שעצרנו לקפה במצפור מהמם... וחשכו עינינו. אנחנו לא לבד שם על הגג. למצוא חניה בתל אביב יותר איזי מאשר להחנות את האופנוע בין קבוצות האיזי ריידרים שמציפים את האיזור.

בהמשך הדרך עצרנו לביקור בכפר אותנטי על אמת. הנשים עובדות, עושות הכול, והגברים בפרלמנט, שותים תה עם "הפי ווטר" - אלכוהול על טהרת האורז, והילדים מסתובבים באפס מעשה. שרי, שבעצמו גדל בכפר כזה, התעקש לקנות סוכריות כדי לחלק לילדים. סיפר איך היה מאושר לקבל סוכריה שכזו.

כמה גברים היו עסוקים בלתקן איזה גג, עשרה איש על הגג, רק אחד עובד. הפטיש היחיד שהוא בעצם גרזן עובר מיד ליד. נכנסנו לתוך אחד הבתים, שם הנשים מכינות אוכל לגברים העובדים. יושבות בצוותא, חותכות את בשר החזיר לרצועות, מקלפות את הירקות. מזכיר את הסצנה בסרט "העד" שמתרחש בעיירה של בני כת ה"אמיש" בארה"ב. רק שכאן פנים הבית הוא טחוב ואפלולי. מיטות, בגדים ושקי אורז מפוזרים בכול מקום.

בעל הבית הזמין אותנו להרים כוסית לחיים של "הפי ווטר". מים שמחים באמת. ה"לחיים" של ווייטנאם מורכב מדיקלום קולני וקצבי שבעברית זה נשמע לי כמו "מי-טא-מבל-פה, טא-מבל-פה, טא-מבל וורום!" אבל לא יפה לדבר ככה. המובן של זה הוא: "אחת שתיים שלוש - צ'ירז! שתיים שלוש - צ'ירז! שתיים שלוש - דרינק!" ואז שותים בשלוק אחד וכולם שמחים. טקס קצת טרחני, אבל מרים.

הא-לונג ביי

אחד מסמלי היופי של ווייטנאם לא מאכזב. אלפי האיים הקטנים, עשויים סלעי קראסט המזדקרים מתוך הים יוצרים מראה מהפנט. שלוש שעות נסיעה מהאנוי, כולל עצירה תיירותית בחוות צדפות לייצור פנינים, עם כול המסלול המתבקש: הסברים, הדגמות ואיך לא...חנות גדולה מאוד לקניית הסחורה - מחרוזות פנינים בשלל עיצובים ומחירים. לקחנו ספינה לא גדולה, 13 איש. ארבעתנו פלוס זוג "איטס ביוטיפול מייט" אוסטרלים, זוג "סה טרה ז'ולי" צרפתים, זוג "יהה" גרמנים ועוד שלישיית קמבודים, אישה ושני הוריה המבוגרים. נחמד. מזג האויר היה קודרני וגשום, אבל זה רק הוסיף לאווירה. הספינה משייטת בנינוחות בין האיים המזדקרים מהמים, מראה מלא הוד והדר.

הצוות ניסה למלא את הזמן בפעילויות שונות, קיאקים, טאי צ'י של בוקר על הסיפון וגיחה בסירה קטנה לכפר הדייגים הצף - החוויה היחידה השווה שם. כפר דייגים שחיים על המים, בתוך מפרץ כלוא בין כמה איים, מקום ששימש בעבר כמקום מקלט לספינות במזג אויר סוער. הכפר הפך לסמל לקיימות ושומר על מסורת חיים לאורך שנים. כל בית והכלב שלו המתרוצץ על חצר קורות העץ שמסביב, שומר על הבית כשהדייג בעבודה. יפה לראות.

נין בין, טאם קוק והעיר האבודה

כשעתיים נסיעה דרומה מהאנוי, נמצא מחוז נין בין המכונה לפעמים גם "האלונג ביי על האדמה". כאן הוא מקום משכנה של הואה לו, הבירה העתיקה של ווייטנאם "העיר האסורה". נחבאת בין הצוקים המזדקרים, מוקפת מים רבים, מסתורית, שברגע שחוצים את שער 3 הקשתות, מתחילים להאמין שנכנסים למקום אסור ביותר. כמה הייתה חשובה התפאורה המרשימה הזו רק לפני פחות מאלף שנים, וכמה בעצם חשובים הסיפור והפרזנטציה עד עצם היום הזה.

מזג האויר הגשום ליווה אותנו גם במהלך השייט על נהר "טאם קוק" העובר בנחת בתוך הנוף הפראי, נכנס דרך פתחי מערה בתוך ההר. מרשים. הסרט קינג קונג 2 צולם כאן, לא ראיתי את הסרט, אבל יכולתי לדמיין איך הקוף הענק הזה משתלב בסצנה המרשימה הזו. כל זה מתבצע על "במבו בואט". סירה על טהרת המתכת שכמה פיסות במבוק על המושבים מצדיקים את השם שלה. טוב, פעם באמת היו אלה סירות במבוק. החותרת שלנו (עבודה בעיקר של נשים) ישובה מאחור ודוחפת את המשוטים בקצב, רק עם הרגליים. כך במשך כשעה וחצי. נתנה עבודת רגליים מרשימה. לא לדאוג, את הטיפ שלה בסוף היא מבקשת עם הידיים.

ואיך אפשר בלי איזה טיפוס קטן ומערה עם סיפור, ששימשה כמובן את המלך והמלכה, במתחם "מואה קייב". 500 מדרגות לא ממש ידידותיות, ל- 2 "פיקים", אחד למלך, אחד למלכה, אבל נוף יפהפה על "שדות הלוטוסים" שבעונה הם מרהיבים, וב"לא עונה" כמו עכשיו, הם רק מרשימים.

זהו. מתחילים להדרים לגלות את שאר ווייטנאם. עוד מעט טיסה לדה נאנג ולפוסט הבא.