בלוג מסע 6# - גוווד מורנינג האאאאאאאנוייייי!

סוף סוף, עיר-עיר! לא עיר-שכונה. סוף סוף בתי קפה כמעט בכל פינה, סוף סוף יותר אנשים שמדברים אנגלית, עיר שוקקת תיירים, צפופת קטנועים, מסעדות רחוב, בארים, מופעי רחוב וכל מה שאתם רוצים. רק שהכול מתנהל נמוך. בגובה אפס, על כיסאות ילדים, יותר נכון שרפרפי פלסטיק קטנים ושולחנות תואמים. ובעיקר אוכלים. לאן שרק מסתכלים, אנשים מבשלים, לועסים. אנשים קטנים, ישובים על שרפרפים קטנים ואוכלים.

בכל מקרה, בהאנוי אנחנו חוברים לפיצי וקלרה המתוקים שהרימו את הכפפה, מצאו בייביסיטר לחתול וטסו את חצי העולם מניו יורק כדי לעשות איתנו חודש במדינה המקסימה הזו. איזה כיף!

מיתוס המטבח הווייטנאמי

אחרי השיממון הקולינרי של לאוס וקמבודיה, חיכינו כבר להגיע לווייטנאם. שם, אמרו לנו, האוכל מגוון והמטבח הוייטנאמי זה משהו אחר! אז כמו שמנחם הורוביץ אוהב להגיד: "יצאנו לבדוק". ועשינו את זה בשיטת רונית: מגיעים למקום - לוקחים מדריך ליום. גם חרוז וגם רעיון לא רע בכלל. רק שהפעם לקחנו "סיור קולינרי".

בחורה, סטודנטית לתיירות, שעושה לך סיבוב להכרת האוכל המקומי. ככה מרוויחים שלוש פעמיים, גם מכירים את העיר, גם עוזרים לה להתאמן על האנגלית וגם ממלאים את הבטן - באותו כרטיס. בתל אביב סידור כזה יכול להיגמר בפשיטת רגל, אבל בהאנוי זה רעיון נפלא ומשתלם ביותר. המדריכה החמודה צ'אנג התחילה את הסיור בסמטה צרה צרה, שבה משפחה שלמה מכינה אוכל, ממש לאורך הסמטה, ומגישה אותו על שולחנות פלסטיק נמוכים. ההורים ובני המשפחה, כולם עובדים בזה. הקהל מגיע לבראנצ' שלו. עוברים במטבח הסמטה מסבים לשולחנות ושרפרפי הפלסטיק. רק פלסטיק. הכול פלסטיק. 'כתר' שומעים?

אכלנו שם "בון צ'ה" מרק מקומי עם נתחי פורק בפנים וקבבונים קטנים. טעים טעים. מאוחר יותר, משפחה אחרת לוקחת פיקוד על הסמטה ומכינה אוכל אחר. אוכל של אחה"צ. מין סידור שכזה. צ'אנג המשיכה איתנו לעוד טעימות. קרפים מאורז מאודה שמכינים על המקום עם מילוי בשרני, משם לבאן מי 25 - הלהיט! סנדוויץ' בלחמניית באגט אלוהית, פריכה וקראנצ'ית, ממולאת בכל טוב וטעימה ברמות על. חזרנו לשם כמה וכמה פעמים בהמשך, לעמוד בסבלנות בתור, עם עוד תיירים ששמעו על המקום. שווה!

ואז נכנסנו לגרם מדרגות מוזנח ונסתר המוביל לקפה שהספציאליטה שלו זה קפה וחלמונים מוקצפים. הסיפור הוא שהסבא של בעלת המקום המציא את זה בתקופת העוני הגדול כשלא היה חלב. סיפור טוב. קלרה עפה על זה. אנחנו פחות. זה יותר "לאכול קפה" מאשר לשתות אותו. הקפה עצמו מוגש לחוד, "וייטנאמיז קופי" שהוא בעצם מין קפה פרקולטור שמטפטף לו באיטיות לתוך הכוסות. פרזנטציה יפה וקפה חזק וטעים.

אחרי זה לקינוח, נלקחנו למקום שמגיש מיני פירות חתוכים ומוגשים עם יוגורט מתקתק - מעדן מרענן וטעים מאין כמוהו. יש לציין שרונית לקחה מנה נוספת, והיא לא מחובבי הקינוחים המתוקים, כן?

למחרת בערב חזרנו על התרגיל הזה עם מדריכה אחרת בשם קלסי, שגם גילתה לנו עוד מקומות של מקומיים, כולל טעימה של חלזונות. מעדן בעיני הווייטנאמים... וזה טעים בערך כמו שנשמעת לכם המילה שבלול. "אסקרגו" כמו בפריז זה לא, אבל ניסיון מעניין מבחינתנו. הרי 'יצאנו לבדוק' ולדווח. סוג של שליחות.

ופה בערך זה נגמר. ההתלהבות הראשונית שלנו מהאוכל הווייטנאמי צנחה פלאים תוך כמה ימים, כשאתה מבין שזה מה יש! הכול חוזר על עצמו ומריח לך כמו אבקת מרק עוף אחת גדולה. כמה מונוסודיום גלוטמט אפשר לקבל לפרצוף? אותו אוכל, פעם עם נתחי פורק, פעם ביף או פעם צ'יקן. וחוץ מאוכל, עשינו קילומטראז' ברגל. זו עיר שכיף להסתובב בה, לעצור למיץ המזין של הקוקוס מתוך אגוזו, לאכול גרעיני חמנייה שחורים, ולתת לכל השאר לקרות סביבך. והכול באמת קורה.

הישרדות רחובות האנוי

"חברים" אומר גיא זוארץ בקולו היבשושי והמתאמץ להיות דרמטי "משימת ההדחה שלכם להיום היא...לחצות רחוב בהאנוי". כאן אין שרשרת חסינות, אין שבטים, אין לפידים. כי לך תעבור רחוב בין גלי הקטנועים המגיחים מכל כיוון אפשרי. אם תחכה שהגל יעבור, תזדקן על המדרכה. אם תנסה לקפץ בין הכדורים, חייך בסכנה.

השיטה היא פשוט לעצום עיניים... ולעבור. רק חשוב לשמור על קצב אחיד, כן? הכדורים ישרקו לידך וכול השאר יסתדר. דונט וורי, בי הפי. הפלא הזה מתרחש יום יום, דקה דקה. מערכת כאוטית לגמרי, אבל איכשהו מתואמת. לא ראיתי תאונה אחת, לא חריקת בלמים. כלום. רק קקפוניה של מנועים וצופרים. עיר אמיתית!

פתאום באיזו שדרה ראינו התקבצות של אנשים, התקרבנו, ולפנינו זירת קרב תרנגולים. הישרדות מסוג אחר.

הימורים רצים בין המשתתפים, כל אחד ותרנוגולו הדרוך לקרב. מנקה אותו, מאכיל אותו, מנשק אותו ומלטף לו נוצה נוצה. התרנגולים עצמם, נראים להוטים להשתתף במשחק הגלדיאטורים הזה, נעמדים זה מול זה ואז מזנקים האחד על השני במין ריקוד קטלני. מחזה מטורף. לא פשוט לראות. לא נשארנו לבדוק את התוצאות.

ויש כמובן את האנוי של הסופ"ש, עם מופעי רחוב, צבעים, אורות, המוני אנשים ברחובות, מוסיקה מכל עבר, צעירים, תיירים, משפחות עם ילדים, דוכנים מכול הסוגים ומשחקים מאורגנים לילדים. חגיגה נון סטופ!

ואי אפשר בלי הדברים המיותרים, כמו תיאטרון הבובות על המים, שקראנו עליו תשבחות מפה ועד הודעה חדשה. הזמנו כרטיסים במחיר מופקע מ"בוקינג" והלכנו. מה נאמר? הצגת בובות לילדים ברמה הכי נמוכה, משהו על חיי הכפר בווייטנאם. אל תחפשו סיפור, כי אין. רק בובות שזזות בתזזיתיות על המים, מלוות בנגינה ושירה של תזמורת חיה בצידי הבמה... סליחה, בריכה. האולם מפוצץ בתיירים. רק מהנימוס נשארנו עד הסוף.

זו האנוי כפי שחווינו אותה מהזווית האישית שלנו. וכמו שאומרים שתל אביב היא לא ישראל, וניו יורק היא לא ארה"ב אולי האנוי היא לא וייטנאם. וסליחה אם אני חוטא כאן לסייגון, כי עוד לא הגענו אליה (יסלחו לי השלטונות כאן, אבל להגיד "הו-צ'י-מין סיטי" כמעט מעיף לי כמה סתימות מהשיניים. שיחזירו את "סייגון", שם יפה שמתגלגל על הלשון). זהו. הגיע הזמן להמשיך הלאה לווייטנאם היפה והמרתקת. המשך יבוא.