בלוג מסע 4# -על קמבודים, עטלפים וקים קרדשיאן

סוגרים חודש ומשהו בטיול. היה נפלא ואינטנסיבי. התחלנו בלאוס, חרשנו את קמבודיה.

לאוס מדינה הרבה יותר מעניינת, הררית ונופים משגעים. קמבודיה שטוחה ברובה והקמבודים, סליחה על ההכללה הגסה, נראים יותר אהבלים, מסתכלים עליך בעיניים מפוחדות וחסרי אונים כשאתה פונה אליהם באנגלית. ברור. פול פוט והחברים החמר רוז'ים שלו דאגו לחסל בשיטתיות את כל האינטליגנציה, המורים הרופאים...כולם! שואה של 3 מיליון איש. כמעט כולם משכילים, כולל בני המשפחה שלהם, כך שלא יישאר זכר. השאירו רק את הכפריים הבורים, שלא יקבלו רעיונות ויפריעו להם לנהל את העניינים כרצונם.

נראה שכל מה שנשאר לקמבודיה למכור זה אנגקור ואט. פלא שזה מתנוסס על דגל המדינה?! יודעי דבר אמרו לנו "אין לכם מה לעשות בקמבודיה חוץ מאנגקור ואט. תחתכו ישר לסיהנוקוויל בדרום ומשם לאי קו-רונג וזהו". אה-מה-מה סיהנוקוויל הזו היא איזה 14 שעות נסיעה מסיאם ריפ. ואנחנו לא בא לנו את הקאדר הזה. אז החלטנו לחתוך את הנסיעה לכמה שלבים בדרך. הערים באטאמבנג, וקמפוט. למה? כי זה בדרך, והיו המלצות. היו גם לא המלצות, אבל זרמנו על זה.

באטאבנג. עיר/עיירה די עייפה ומאובקת שנוסדה במאה ה 11 ע"י אימפריית הקהמר, עם הרבה ארכיטקטורה קולוניאלית צרפתית, מעניינת, מוזנחת, אבל סיפקה לנו לא מעט חוויות. רונית פיתחה נוהל מבורך של למצוא מבעוד מועד מדריך ליום אחד, שלוקח אותך בטוקטוק למה שיש לראות. הרבה יותר נחמד ויעיל, במקום להתברבר. ניהלה תכתובת ערה בוואצאפ עם המדריכה קים סוק, שמומלצת ב"למטייל". כשאתה שומע המדריכה קים, מה בא לך בראש? קים קרדשיאן כזו. או קים קוריאנית חיננית עם תספורת קארה כזו. ואז, בעודנו מחכים לה, מגיע נהג הטוקטוק שלה, בחור גוץ שמנמן וחייכן, שואל אם אנחנו ל"סיור עם קים", השבנו בחיוב ואז הוא אמר: "איי אם קים".

אוקאיי... כאן בא השלב בסרטים שהווליום בסרט מתעבה, נכנס לסלואו מושן ונסגר לתוך עצמו. מכירים את זה? אחרי שהתאוששנו מהאכזבה, קים התגלה כמדריך מדליק, נמרץ, מלא חוש הומור, יורה טקסטים בקצב של אם 16 מקוצר, וסטנדאפיסט בפוטנציה. מתבל את סיפורי האגדה של תולדות העיר בקולות של חיות, צהלות סוסים, געיית פרות ומה לא?!

כך למדנו ששם העיר פירושו ה"שרביט האבוד" מסיפור מיתולוגי על שרביט הקסם שנפל לשליט האזור במלחמתו בשליט שבא אחריו. את השרביט לא מצאו עד היום, אבל גיבור האגדה ושרביטו המדובר ניצבים בגאון בכיכר העיר. תושביה מקריבים חזירים ומגיעים להעניק לו מנחות ופרחים. קים המשיך ועשה לנו יום אינטנסיבי. עם כמה הילייטס בלתי נשכחים כמו: טיול בכפרים שבסביבה והבתים של הכפריים, שזה מעניין בפני עצמו.

החיים בכפר מתנהלים בקומת הקרקע הפתוחה. כלומר, מתחת לבית. כיריים מינימליים, כיור, שולחן אוכל, מחסן, מזווה, ערסלים שאין רגע שלא תמצא מישהו רובץ בהם, חניה לקטנוע, לפרות, לתרנגולות, או לתאו. שם, בצל שמגן מחום היום, קורה הכול. בלילה עולים לקומה שלמעלה, לטלוויזיה שבעים אינצ', חדר העבודה עם המחשב, הג'קוזי וחדר האמבטיה עם שני הכיורים והבידה. טוב, לא ממש. שם הולכים לישון. בלילה כבר פחות חם וגם מוגנים מפני חיות למיניהן. ניסיון של מאות שנות הישרדות בתנאי חיים שלא השתנו.

עצרנו ליד חווה לגידול פטריות. חממות אטומות לאור, ובפנים שורות שורות אנכיות של מיכלי פלסטיק קטנים דחוסים בסוג של דשן שמתוכו יוצאות הפטריות הבהירות. טכנולוגיה שלימדו אותם היפנים או לא זוכר מי. יפה.

"במבו טריין!" הכריז קים בחגיגיות כשעצרנו ליד פסי רכבת חלודים שבנו הצרפתים בשנות העשרים של המאה הקודמת, ומאז לא נגעו בהם. תוך שניות יוצאות אישה וילדה, ומרכיבות על המקום משטח מרוצף בקני במבוק מושטחים, היושב על 2 צירים עם גלגלים קטנים, מחברות לזה מנוע מאחור ומזמינות אותנו להתיישב על המחצלת. המנוע מניע ואנחנו מוצאים את עצמנו דוהרים על הפסים, בין התאואים המתבוססים בביצות.

יאהוווו!! כיף לא רגיל. על הדרך הילדה כבר מוכרת לנו צמידים "הכול בדולר". ילדה חמודה עם אמביציה. למדה קצת אנגלית מהתיירים, ומנהלת אותנו כל הנסיעה. לפתע אני קולט שמגיע עוד קטר כזה מולנו. אלוהים ישמור, אנחנו על מסלול התנגשות! ה"קטרים" נעצרים זה מול זה, על הרמפה שמולנו משפחה צרפתית ישובה על המחצלת. מה עכשיו?! יורדים. נהגות ונהגי הקטרים מוציאים את המנוע, מזיזים את המשטח, מורידים את הגלגלים מהפסים, והאימפריה הצרפתית ממשיכה בדרכה.

מרכיבים אותנו מחדש וקדימה, דוהרים עד לבית המשפחה של הילדה. שם אנחנו יושבים איתם על פחית קולה ונחשפים לאורח החיים. אין מים זורמים. אין כלום. יש מיכלי איסוף של מי גשם, לידם מברשות השיניים, ממש סמוך לתרנגולות ולכול הכיף הזה. הילדה בינתיים פולה כינים מהראש של האמא. אלה החיים! חוויה מעניינת.

"נאו ווי איט", אומר קים ועוצר על הדרך בבית משפחה טיפוסי, שהוא גם מסעדה לעת מצוא. רונית עוקבת איך עושים את האוכל, ארוחה פשוטה של ירקות מוקפצים עם בשר בקר כזה ואורז. סבבה. ואני תופס לי איזה ערסל זמין להתרווח.

ואז מגיעים ל"גבעת פנום סמפאו". צוק/הר נישא על פני המישור. על דופנו חצובים בסלע פסלי בודהה ענקיים המתארים את גלגל החיים של בודהה. מהייעוד, ההארה ועד השכיבה. המוות.

התחלנו לעלות ברגל את המעלה התלול כי זה לא לטוקטוק, אבל מהר מאוד רונית הבינה שהעניין ארווווך, תלול, משעמם ולא נגמר, אז העמסנו את עצמנו על טנדר פתוח כל הדרך למעלה. שם ב"סטופה" המוזהבת, ליד הקופים המשועממים מתגלה נוף עוצר נשימה של מישור אינסופי עם ריבועי בריכות לגידול אורז. מהמם! כל זה מתובל בסיפורי קים על המיתולוגיה של המקום, כולל הצצה ל"בור ההריגה" שבו היו החמר רוז' מרוצצים את ראשי הקורבנות שצונחים את תוך הבור. מזעזע.

ולקראת השקיעה, "מערת העטלפים הסודית". מטפסים לנקודה מסוימת וממתינים לשקיעה. ממתינים, ממתינים, ואז זה קורה. כבר ראיתי עטלפים במערות, אבל כזה מחזה לא ראיתי. מיליוני עטלפים יוצאים לעבודה בשורה אינסופית ומתעופפים במסלול ארוך לעבר המישורים. שיירה בלתי נגמרת, כרבע שעה רצופה, מול כתום השקיעה. מהפנט!

הייתה עוד עצירה לכמה ימים בעיר קמפוט. אני בעיקרון אוהב קומפוט, אבל קמפוט לא ריגשה אותנו. יש "זולות" מגניבות לאורך הנהר שאני מניח שבעונה הנכונה הם שורצות תרמילאים. אבל אנחנו עוד לא בעונה הנכונה. בנוהל הרגיל לקחנו מדריך בשם רני, והתנדנדנו על טוקטוקו כל הדרך המאובקת לחוות גידול הפלפלים, גאוות המחוז. חווה מתוקתקת עם סיור מודרך בסגנון אירופאי, פלוס טעימות וכמובן קניות מהמבחר.

למדנו על פלפל אדום, ופלפל לבן, ופלפל שחור שהוא עדיין ירוק, אבל הוא עוד לא יודע שהעתיד שלו שחור. הזמנו גלידה וניל עם פלפל חריף אדום וזה רבותי, "הדבר הכי טעים שאכלנו בטיול הזה" הכריזה רונית שבעיקרון לא אוהבת גלידות, כן? כמעט חיסלה את כולה עד שהגעתי לשולחן.

אח"כ הגיע זמן האוכל. רני לוקח אותנו לשוק, הנמצא על הים, ושם מבחר עצום של מאכלי ים שהרגע הוצאו מהמים, נצלים על האש עם ריחות מפתים. לא התאפקנו וטעמנו, כולל כמה אויסטרס טריים טריים שהתחלקו יפה במורד הגרון שלי וסקוויד שנאכל בהנאה ע"י רונית. רני התעקש לקחת אותנו למסעדה לא רחוק משם (הוא הרי צריך את ה"קומיש" שלו), ואיך שנכנסנו, הסתכלנו זה על זו ופה אחד אמרנו: "חזרה לשוק!". כמה מטעמים על האש, את האורז והשתייה קונים לחוד, וכך התיישבנו לאכול. בידיים. אחת הארוחות הטובות.

זהו. מקמפוט לוקחים מונית למעבורת בסיהנוקוויל בדרך לצ'יל בטן גב באי הקסום קו רונג. אחת הנסיעות הפחות נעימות. הכביש הראשי לסיהנוקוויל זה דרך חתחתים מג'עג'עת לאורך עשרות קילומטרים בקצב של 10 קמ"ש. הגענו מטולטלים כמו שצריך למעבורת בדקה ה- 90 וכמובן שבאותו הרגע התחיל גשם ורוח וים גלי. אין תענוג גדול מזה!

אנחנו כבר ננוח באי.