בלוג מסע 3# - קמבודיה היר ווי קם

הגענו לקמבודיה מוקדם מהצפוי. תכננו להעביר חודש בלאוס, המדינה היפה והבתולית. אבל בטיול הזה, התוכניות משתנות עם ההתקדמות. "סיוט" ו"חלום בלהות" היו המילים שמישהו כתב בקבוצת הוואצאפ של מטיילי לאוס על הנסיעה המתוכננת שלנו לפאקסה בדרום לאוס ול- 4,000 האיים, בדרך לקמבודיה. יסלחו לי חסידי פאקסה וה"לופ" המפורסם סביבה, אבל גם אם היו שם 5,000 איים, לא באנו לעשות "מסלול לוחם". סיוטים ובלהות הן אמנם חוויות, אבל מהסוג ששמחנו לוותר עליו וגם על מעבר הגבול היבשתי הצפוי והשנוי במחלוקת לקמבודיה. "איי אם טו אולד פור ת'יס שיט!" כמו שאמר דני גלובר לשותפו מל גיבסון הצעיר והמתלהב בסרט "נשק קטלני". אז הקרבנו 600$ מתקציב הטיול ועלינו על מטוס לפנום פן, בירת קמבודיה. סוג של סיוט בפני עצמו. העיר, לא הטיסה. לפחות בעינינו. יכול להיות שלא הבנו את הקונספט ופספסנו כמה דברים, אמנם המלון מצוין ונוף גגות הבתים יפה כמו נלקח מסיפורי אגדה, אבל פנום פן לא באה לנו בטוב.

כמו הרבה ערי בירה בארצות עולם שלישי, היא צפופה ולא נעימה. אזהרות חוזרות ונשנות על כייסים וחטיפת פלאפונים מהיד, גורמים לך להסתובב שם עם תחת מכווץ, ולהסתכל לכל הכיוונים. רונית פיתחה סטארט אפ מעניין, תוך שהיא קושרת צעיף סביב התיק בסוג של "דאבל סקיוריטי". ובכלל, נראה כאילו אספו את כל מדרכות העיר לרחבה מרכזית ענקית אחת ולשאר העיר לא נשאר כלום. אתה הולך בצידי הרחובות בדילוגים בין דוכנים, רוכלים, שלוליות, מכוניות ואלפי קטנועים שחוסמים את המעבר, מנסה להימלט מהתנועה הערה.

הרבה מתושבי העיר מתכנסים בערב לכיכר המרכזית האינסופית, להשתתף בהרקדה המונית של ה"הורה" וה"שאבתם מים" שלהם, או לשחק כדורגל עם שערים מאולתרים מכפכפים. ביום קלטנו בוגרי אוניברסיטה טריים שבאו עם כובעיהם וגלימותיהם להצטלם מול המונומנט של נורודום סיהנוק הנערץ, "אבי האומה". אז מה עושים פה? לוקחים טוקטוק לראות את מה שיש לראות - עוד מבנים ומקדשים מצועצעים שכבר ראינו מלא כאלה...פיהוק אחד גדול. הדבר הכי מעניין היה הטוקטוקאי. יש לו 5 ילדים ואשתו כמעט עיוורת משנים של עבודה כתופרת במפעל. חיים לא פשוטים כאן. ושפה שנשמעת כאילו הם מתאמצים לחרבן אותה החוצה.

דווקא השוק המרכזי היה מדליק, עם אינסוף דוכני מזון וסרטנים ולובסטרים ומיני שרצים, ריחות וניחוחות, והכל בסמיכות צפופה למכוני יופי, מספרות ומניקוריסטיות. מי שרוצה חפיפה טובה לראש או לק ג'ל בציפורניים... זה המקום. ממש מול ערימת הסרטנים קשורי הצבתות. השראה.

ואז מגיעים לסיאם ריפ. העיר בצפון מזרח המדינה הסמוכה לאנגקור ואט, אחד ממוקדי המשיכה הגדולים בעולם, וייב תוסס ועליז, אקשן שלא נרגע לרגע. תיירים מכל העולם, גם כאלה שבאים לחוות את אנגקור ואט וגם לא מעט מבוגרים מערביים שבאים לקבל פורקן אצל הקמבודיות הצעירות והמזמינות. ראינו שני אקזמפלרים כאלה מישראל, ולפי הדיבור שלהם ירדה לי אבן מהלב. המצפון נקי שלא נהיה בארץ כדי להצביע. התקזזנו.

המסעדות סבבה לגמרי. התאהבנו ביוונייה נהדרת, הודית אותנטית, איטלקית רומנטית ויש עוד מלא. הסנטרל מרקט הופך בערב למדרחוב תוסס עם ברים רועשים, מלא קריאות של "הלו מסאג'?", "הלו טוקטוק?" ולחישות באוזן של "וואנט טו גט היי?". אנשים יושבים עם רגליים בתוך אקווריומים של דגים שעושים להם פדיקור טבעי, מסכי ענק שמשדרים כדורגל מהפרמייר ליג, ראיתי שם משחק פחות מוצלח של ארסנל אבל באווירה שלא הייתי מקבל בבית. קיצר, כיף של מקום. יש לא מעט דברים לעשות כאן חוץ מאנגקור ואט שתיכף נגיע אליו.

דרך קבוצת הוואטסאפ התוודענו לרובי, סוג של שריף מקומי לישראלים. מסדר הכל. שידך לנו מדריך חמוד ויצאנו ליום טיול למפלי פנום קולן המרשימים לא רחוק מהעיר ולעוד כמה תופעות טבע מדליקות. כך גם זכינו להכיר משפחה ישראלית מקסימה, שצורפה אלינו, או צורפנו אליה. איך שתרצו. גל ומאיה עם הילדים מילי ועילי. מנהלים בארץ עסק בתחום הביטוח וגרים בכלל בקוסומוי, חלום! הטכנולוגיה הפכה את העולם לגרגר אפונה. עוד ניפגש בהמשך, אין לי ספק, הם כבר גרמו לנו לחישוב מסלול מחדש בתאילנד. הזמן בידינו, לא?

אנגקור "טייק פיקצ'ר" ואט

"היר וורי גוד טו טייק פיקצ'ר", "יו וואנט פיקצ'ר היר?", "קאם איי פיקצ'ר יו", המדריכים הקמבודים מציעים כל כמה דקות לצלם אותך באתרים השונים. כי לומר את האמת, אנגקור ואט שהוכרז ע"י אונסקו כאתר מורשת עולמי, הוא מטורף ויפה ומפעים! כל נגיעה במסך מייצרת תמונה מעלפת, לאן שרק תכוון את המצלמה.

המבנים המרשימים ועצי היער הענקיים שגדלים בתוכם יוצרים תצורות ומרקמים שלא יאומנו. אומנות של עץ, שורשים ואבנים. חי צומח ודומם הופכים ליצירה אחת.

והמתחם ענק. ממש עיר מקדשים, שהגדול, המרכזי והשמור ביותר ביניהם הוא אנגקור ואט, האייקון שעל דגל קמבודיה. נבנה במאה ה- 12 כמקדש הינדי ועדיין מתפקד כמרכז דתי של הבודהיסטים. נחשב לשיאה של התרבות והארכיטקטורה החמרית khemer. יושב על אי מלאכותי ענק מוקף חפיר מים רחב. והרבה מים סביבו, מה שיוצר עוד אפקט השתקפויות בצילומים. ביערות שסביבו פזורים מקדשים נוספים. תלאות הזמן והוונדליזם של סכסוכי הדתות ניכרים בכל מקום. מרבית פסלי הבודהה ערופי ראש. הראשים הוגלו למקומות אחרים. עבודות השיחזור ממשיכות. לאט, אבל ממשיכות. קיצר, לא הפסקנו לתקתק, לצלם ולהצטלם.

"היר ווז סטנדינג אנג'לינה ג'ולי אין דה מובי טומב ריידר. יו וונט פיקצ'ר היר?", ממשיך המדריך. אנג'לינה היא דמות נערצת כאן. גם הסרט שצולם בדיוק פה, גם אימצה ילד קמבודי וגם יצרה את הסרט הנפלא והמטלטל first they killed my father (תראו. זה בנטפליקס) על זוועות המשטר של פול פוט והחמר רוז' החמודים שלו. אבל אני גולש.

כמובן שהייתי חייב לחזור לשם. כי הזריחה כך אומרים זה מאסט. ואם זה מאסט, אז איי מאסט! ואם כבר, אז אני שוכר אופניים, כי חודש כבר לא רכבתי. כך מצאתי את עצמי יוצא בארבע בבוקר על אופניים בחושך לכיוון אנקור ואט. כולה 7 קילומטר מהעיר. טיול קצר. קו ישר. רצה אלוהי הדרמה והסים המקומי שלי הפסיק לעבוד. אין גוגל מפס! כלום. מה עושים? מה שעשינו פעם לפני עידן ווייז. שואלים. "אנקור ואט? ישר ישר" מסמנים לי הטוקטוקאים שנמצאים בכל מקום, בכל שעה. ככה הגעתי לאתר. אני וכמה שומרים שרק הגיעו ועוד כמה חובבי צילום עם מצלמות וטריפודים. קושר את האופניים ונכנס איתם, ומתקדמים לעבר נקודת הג'י: המקום האידיאלי לצילום. הזווית היחידה בה המקדש על חמשת הכיפות שלו פלוס המים והזריחה יוצרים מראה מהמם וחד פעמי. הרגשתי מינימום כמו דיוויד אטנבורו. רק אני וצוות הצילום שלי. ממתינים חרש.

ברקע המיית תפילת הבוקר של הנזירים הבוקעת מהמקדש. סוריאלסטי ברמות. אבל אז התחילו להגיע עוד, ועוד, ועוד תיירים, מלווים בעוד ועוד מדריכים צמודים. זהו, הלכה לי הבלעדיות. דפקתי כמה תמונות לפנתיאון והמשכתי לדווש לאור הזריחה בשבילי האתר המהמם הזה, פוגש עוד הרבה רוכבי אופניים שמדוושים שם קבוע, כאילו זה פארק הירקון. ורונית? מרוב דאגה כמעט הזעיקה את חיליק מגנוס שיזניק הליקופטר לחפש אותי, כי הסים שלי הרי לא תפקד. חסר אחריות שכמוני.

אחרי שמצאתי ווי פי, נגמרה הדרמה. רונית אמורה הייתה ללכת לסדנת בישול קמבודי. לא שיש מה להתלהב מהמאכלים שלהם, אבל בתור בשלנית-על, יצר הסקרנות שלה עולה אפילו על יצר ההרפתקנות שלי. הסדנה לא יצאה לפועל מסיבות קמבודיות, אז היא הסתפקה במסאז'. החיים זה לא תמיד מה שהבטיחו לנו.

kam pong plouk - החיים על המים

אין כאן ביאנלה, זה לא וונציה, אבל כפר הדייגים שליד סיאם ריפ הוא תופעה הבנויה על המים. רונית חוותה כזה במיאנמר, אני ראיתי רק בתמונות. המציאות מרתקת. לא פשוטה אבל מרתקת. קיבלנו יום חוויה רטוב על אמת, לא רק בגלל הבתים הצפים, אלא באותו היום ארובות השמים החליטו להעצים לנו את החוויה עם פרצי גשם מטורפים. כך מצאנו את עצמנו עם המדריך על טוקטוקו, בנסיעה בוצית דרך כפרים ושדות אורז אינסופיים. נסיעה מעניינת בפני עצמה, כולל עצירה לקנות ממתקים לילדי הכפר - עוד טיפ חשוב שקיבלנו ממאיה - ההיא מקוסומוי. רונית כמובן קנתה חבילות של "אוריאו" - כי סתם סוכריות מקלקלות את השיניים - מי ישמע?!

מגיעים לקצה הדרך ועולים על סירה שלוקחת אותך עד היעד. ה"קפטן" הציע לי לנהוג בה ונעניתי בשמחה. פאר הטכנולוגיה, גז וקלאז' חורק כמו של משאית משנות החמישים, הגה שאולתר מאיזו יונדאי ישנה ופול סטים אהאד! אט אט מתגלה הכפר שכולו על כלונסאות. בהתחלה ה"מבנים הציבוריים" פה בית ספר, שם מרפאה, וכמובן מקדש. היחיד שנמצא על סוג של אי. האוריאו דרך אגב, היו הצלחה היסטרית.

מהסירה הגדולה עוברים לסירה קטנה עם נהגת ומשוט שלוקחת אותך לתוך הכפר עצמו, לראות את הבתים העומדים על כלונסאות של במבוק. רק אלוהים יודע איך זה מחזיק מעמד כל הקונסטרוקציה הזו. הדייגים אוספים רשתות, הילדים משתכשכים במים הלא ממש נקיים, וכל בית בנוי כך שהמגורים למעלה וכל שאר אביזרי החיים על הרמפה התחתונה. המחסן, התרנגולות, ציוד הדיג, החצר - הכל. "איזו עליבות" אנחנו אומרים לעצמנו. "מבחינתם החיים בעיר או על היבשה הרבה יותר עלובים", אומר לנו המדריך.

אותו מדריך חמוד הזמין אותנו בגאווה לראות את הבית שלו ולהכיר את אשתו ההרה ובנו בכורו. משפחה בהתהוות, קנה חלקה קטנה וצרה, אט אט בנה את ביתו, חובב צמחיה ושותל ומגדל כל דבר בחצר הקטנה שלו. הבית הוא חדר וחצי כזה, עם מטבח ושירותים שלא נדע. אבל הוא גאה, אמביציוזי ודובר אנגלית טובה ומסמן לעצמו מטרות. כמה כיף לראות את זה בסביבה שכולה אפאטית ובורה. ריספקט.

והגענו לקרקס. מה תגידו, יצאנו לספוג קולטורה. זה נקרא הקרקס, אבל זה לא קרקס, אלא מופע אמנותי שכולו התרמה לסוג של בית ספר לאמנויות לילדים המקומיים. מופע נאיבי אבל מקסים, בשילוב אקרובטים ופרפורמרים על טהרת בוגרי הבית ספר הזה וציור מהמם שהתהווה על המקום, תוך כדי השואו, ע"י צייר מוכשר ממשתתפי המופע. סיום יפה לפרק סיאם ריפ.