בלוג מסע 10# - ים אנדמן חופים וחברים

ים אנדמן הוא הצד המערבי של תאילנד ויש בו עוד הרבה חופים לחקור והרבה שקיעות להתרגש מהן. יש את החוף הארוך הבלתי נגמר של קאו-לק, יש את האיים פוקט, קו-פיפי ועוד כמה קו-איים יפהפיים שכאלה.

לומר את האמת 1: חופים משגעים, אחד אחד. עם חול בהיר, ים טורקיז, ג'ונגל ירוק וסלעי קראסט המזדקרים מכול כיוון, עוטים שיער ירקרק. סלעים דרמטיים, מצולקים, עם גלימת תלתלים ירוקה, המשווה להם ארשת של שופטים בריטיים חמורי סבר עם הגלימות והפיאות שלהם.

לומר את האמת 2: התרגלנו.

כמה אפשר להתרגש מחול בהיר וים טורקיז וירוק העצים וסלעי הקראסט המזדקרים מכול כיוון ועוטים תלתלים ירוקים?

אבל בתוך התפאורה ה"בנאלית" הזו, לכול חוף ולכול אי יש את האופי והייחודיות שלו.

קאו-לק לדוגמא פרושה לאורך קילומטרים רבים, אין כאן צוקים מזדקרים, רק רצועת חוף אינסופית שקוראת לך לעשות צעדות ארוכות בחול הנעים. עם ירוק הג'ונגל שמאחור, כחול הים מלפנים ומספר חופים שמתחרים ביניהם מי ימשוך יותר קהל. כול אחד והמיתוג שלו.

יש את קוקונאט ביץ', שאין לי מושג למה קיבל את השם הזה כי לא שתינו שם כמות חריגה של קוקוסים. לעומת זאת, שמשיות וכיסאות שיזוף יש בו לא מעט, מסודרים שורות שורות.

אם הולכים ימינה כברת חוף, מגיעים לסלעי לבה שנראה שנזלה החוצה מתוך הג'ונגל, גלשה לכיוון הים ונשארה כמות שהיא. כמו אצבעות שחורות שמנסות ללפות את החול.

יש בהמשך עוד חוף קטן ואינטימי שלא זוכר את שמו, אבל הזכיר לנו את סיני, עם סככות דקלים ואווירת סתלבט.

עשינו צעדה לכיוון ווייט סנד ביץ' בעקבות החול הלבן, אבל ראינו דווקא מאות סלעים שחורים קטנים המבצבצים מהמים. "בלאק רוקס ביץ'" היה יכול להיות מיתוג יותר מדויק בשבילו.

יש את חוף המגדלור. טוב, יותר לכיוון מגדלורצ'יק בודד בתוך הים שמצטלם ממש יפה בשקיעה. ואי אפשר להתעלם משרידי הצונאמי ההרסני שפגע כאן בכול הכוח. אולי הוא זה שהשטיח את הצוקים שאין בכלל באזור.

תן לי מטבחון, לא בית מלון!

בקאו-לק זה קרה. לקח שלושה חודשים אבל הגענו לשלב הזה. לא יכולים לראות יותר ארוחות בוקר של מלונות. כן בופה, לא בופה. חלאס! בשלב הזה של המסע מתגעגעים להרגשה של בית.

מחפשים שיהיה קודם כול חדר עם מטבחון, עם קצת ספייס, סלון קטן, מרפסת, גינה. בית, נו!

לעשות קניות בסופרמרקט. לבחור ירקות בשוק. להתקין לעצמנו ארוחת בוקר כמו שצריך, סלט ירקות, שמן זית, לחם טרי או טוסט, גבינה לבנה. האמת שגבינה לבנה לא תמיד יש. בעצם אין! לפעמים אפשר למצוא איזו פילדלפיה בסבן אילבן - כאלה אפשר למצוא בכול פינה בתאילנד. עניין הגבינות כאן לא חזק משום מה.

ככה, כשיודעים שאפשר תמיד לארגן משהו לאכול בחדר, אז אין את הצורך להעמיס בארוחת הבוקר של המלון. מכירים את זה? שבמלון אתה אוכל פי ארבע ממה שאתה אוכל בארוחת בוקר בבית? מה גם שזה כלול במחיר, אז בכלל יש רישיון להתפרע!

הצורך ההישרדותי של "לך תדע מתי תהיה הארוחה הבאה" גורם לך לדחוס אוכל בלי שום פרופורציה. רונית קוראת לזה תסמונת דור שני לניצולי שואה. יש בזה משהו.

במילים אחרות, עברנו עכשיו ממוד של "מטיילים כאן", למוד של "גרים כאן".

מ"בוקינג-דוט-קום" ל"אייר-בי-אנ-בי". זה הפטנט. רשמתי אותו בזה הרגע.

כך מצאנו בית קטן בקאו-לק, במתחם שנקרא The snapper. מדובר על מתחם יפהפה, חדש ומטופח המשתרע על שטח גדול. המארח Pitak ואשתו הם אנשים מקסימים ומאירי פנים, אשר גרים במקום, כך שזמינים לכול בקשה. יש כ- 8 בקתות אירוח חדישות מעוצבות בטוב טעם, מצוידות בכול מה שצריך, כולל מטבחון, כיריים (אוקיי, "כיר" אחד, אבל מספיק כדי לעשות חביתה או איזו פסטה קלילה), סלון קטן, פינת עבודה, מרפסת וגינה מסביב. ממש הרגשנו בבית.

בגינה המרכזית יש פינות ישיבה נסתרות, "זולות" קטנות, פינת מדורה קטנה, ומסעדה מצוינת הפועלת כול ערב. אכלנו כאן את ה"קארי מסמאן", תבשיל תאילנדי קלאסי של עוף או פירות ים, הכי טוב שנתקלנו בו.

פיטק עצמו, איש מיוחד. מסתבר שהוא בסיסט מעולה ומוסיקאי. היתה לו להקה בעבר, הופיע במלא מקומות בעולם, היה לו בר מצליח, עד שהקורונה חיסלה אותו, כמו את כולם כאן.

עכשיו הוא מסתובב ביום עם מזמרה ביד, ובערב עם גיטרת בס ביד, מארגן כאן ערבי מוסיקה לייב, מנגן עם הרכבים משתנים. בסילסבטר היה כאן שמח, עם הופעות, זיקוקי דינור ושמחה גדולה.

החיסרון היחידי זה שהמקום לא על הים. צריך גלגלים. קטנוע או מונית. באופן כללי, קאו-לק כול כך ארוכה שחייבים להיות ניידים. גם אם אתה בריזורט על המים ורוצה לבלות בעוד חופים, צריך גלגלים. פיטק עזר לנו לשכור קטנוע וכך העברנו 5 ימים נהדרים, עם בית משלנו, מנהלים שגרת חיים, כול פעם מתנחלים בחוף אחר. יש קטע מעצבן עם הכביש הראשי שעובר לכול האורך. כביש עם הפרדה - אי תנועה אחד ארוך ארוך. כול כמה קילומטרים יש יו-טרן, כך שעושים לפעמים קילומטראז' מיותר. נו טוף.

ואז, מונית ליעד הבא. תחושה של הרפתקה חדשה. רוצים שבוע במקום חדש: האי פוקט.

כשאני אומר מונית, אני מתכוון מונית. למדנו את הלקח שלא לקחת יותר וואן משותף. שזה פחות מחצי מחיר והם אומרים שאוספים אותך מהמלון. נשמע מפתה. אז באמת אוספים אותך מהמלון. אבל אז מחליפים לך כמה וואנים בדרך, כולל המתנה מעצבנת בנקודות איסוף, עד שלבסוף אתה מוצא את עצמך בוואן דחוס שעוצר בדרך לדחוס עוד נוסע או שניים. עסק פרטי מהצד של הנהג. ואם אתה רוצה שיביא אותך לפתח המלון, צריך לשחד אותו בעוד קצת. למדתי ששוחד עובד מצוין. צריך לאמץ את זה בארץ. בעצם, זה כבר קיים בארץ. לא?

פה זה קט?

אם עד עכשיו פגשנו ישראלים פה ושם, אז פוקט מופצצת. אולי בגלל שיש לשם טיסות ישירות מתל אביב? לאאא יכול להיות...

פתאום רואים שלטים בעברית, "סגול", "אבאל'ה", מסעדות שהן גם הוסטל וגם סוכנות נסיעות וגם הכול. פתאום שומעים עברית ברחובות, וגם פוגשים ישראלים מהזן שלא תמיד בא לך לפגוש. וזה לא קשור לדת, גזע, מין או נטיות פוליטיות. כמו מקרה אחד: עוצרים שני קטנועים. הם חונים בין עשרות הקטנועים, והשיחה ביניהם התנהלה כך: "אחי, אתה חוסם את האופנוע הזה". אח שלו עונה: "על הזין שלי, שיסתדר", חונה את הקטנוע וממשיכים לחוף. עכשיו באמת, בלי להיות שיפוטי, או צדקן, יש משהו ביהירות הישראלית שנשגב מבינתי. כאילו שהעולם שייך לנו. "על הזין שלי, שיסתדר". בחייאת אח שלו! למה ככה?

גם כאן מצאנו מלון עם חדר מרווח, על הקרקע, מצויד בכול מה שאנחנו צריכים: מטבחון, פינת עבודה, מרפסת ישיבה ואנשים מקסימים שעושים הכול בשבילך. בקבלה קיבלה אותנו "זן" המהממת, הראתה לנו את הסופרמרקט שנמצא מאחורי המלון, את שביל הגישה לים, את הפינות הנסתרות של החוף ודאגה שיביאו לנו קטנוע לפתח המלון. ישר הרגשנו בבית. כולל מספרה, שני מטר מהחדר. דפקתי יופי של תספורת, שלושים שקל, רונית עשתה יופי של גוונים, מאתיים שקל. צריך יותר מזה?

נכנסנו לשגרת חיים. בבוקר הולך חמישים מטר מאחורי המלון, להביא קפוצ'ינו מצוין מבוטקה של קפה, בזמן שרונית מכינה לנו ארוחת בוקר. אחרי זה עושים תוכניות. האם ללכת לבטן גב בחוף הקרוב, או לעלות על הקטנוע ולחפש חוף אחר. צהריים אוכלים באחד מדוכני האוכל הפרושים לאורך הטיילת. להזמין דג או עוף על האש, ולהתיישב יחד עם מקומייים ותיירים על מחצלות, האוכל מגיע אליך על מגש מתכת גדול, וקדימה, לזלול.

בהמלצת "זן" הגענו לחוף נסתר, חבוי בתוך ג'ונגל, מקום יפהפה שלא מגיעים אליו הרבה. בעודנו שרועים עם קשית ואגוז קוקוס, פתאום מגיע פיל. פיל. כמו הגמלים בסיני, כמו הסוסים בהואה הין, רק שכאן זה פיל! די טבעי, לא?

המיקום שלנו גם לא רע, בחוף קמאלה, המרוחק חצי שעה צפונית לחוף פטונג על כול ההמולה שלו.

פוקט הוא אי גדול, עשינו כמה וכמה נסיעות כאן. גיחות לפטונג המפוקק ועמוס התיירים, או רחוק יותר לפוקט העיר, למדרחוב של יום ראשון בעיר העתיקה. בתים קולוניאליים צבעוניים, מוסיקה, הפעלות ילדים ואקשן.

והיו לנו כמה מפגשים מרגשים עם אנשים שהתגעגענו אליהם מאוד.

כומי החברה הקרובה, בבת עינינו, שהגיעה עם חבורת גולפאים. בבלוג הקודם היא הבטיחה להביא לי את רישיון הנהיגה הבינלאומי המיוחל, ועכשיו קיימה. חצי שעה באופנוע לריזורט הגולף המהמם שהם התאכסנו בו, וחיבוקים ונשיקות וכיף גדול. למחרת היא שכרה מונית לכול היום, הגיעה אלינו עם חברתה אורלי, ויחד נסענו לקרוע את האי! לגן הבוטני המפורסם של פוקט, יפה אבל קצת מאכזב. הרי כול תאילנד היא גן בוטני אחד גדול, עם כמויות המשקעים שיורדים כאן כול השנה. כמו שאחי דדי אומר: "תשאיר כיסא מעץ בחוץ ותוך יומיים הוא יצמיח עלים". קינחנו בארוחת צהריים במסעדה על הים. ונפרדנו בעוד חיבוקים ונשיקות. כיף גדול.

גם חברנו הקרוב אריק ברא"ז בדיוק הגיע לצרכי עבודה: הכנה מקדימה לטיולי אינסנטיב אקזוטיים שהוא מארגן לחברות גדולות. התחבקנו, הסתחבקנו, התנשקנו, אכלנו, בילינו יחד. איזה כיף!

קו פיפי, קופיקו, אקשן, וכיף גדול

ואחרי שבוע פוקט, ממשיכים ללוקיישן הבא - מעבורת שעתיים ואנחנו בקו-פיפי. ההיפך הגמור מפוקט. קסם של מקום. כמה איים קטנטנים שחברו להם יחדיו. הכול קטן וקרוב. באי המרכזי, קו דון, הסמטאות מרוצפות בצהוב ואדום בורדו, עם פסי ניקוז מתכתיים באמצע. נראים כמו פסים של רכבת קלה, אבל בעצם אלה תעלות ניקוז גשמים, מעורב עם ניחוח ביובי. מעורב תאילנדי, ניחוח מתמיד שמלווה אותך כול הזמן.

הכיף הוא שאין מכוניות, אין קטנועים. רק ערימות של תרמילאים ותיירים שיורדים מהמעבורת ועושים דרכם למלונות ולריזורטים. הכול ברגל. המסחר מתנהל על עגלות ידניות שעוברות הלוך ושוב עם סחורות. יושבים לנו כל בוקר בספסל הקבוע של הבית קפה ממול והכל פשוט קורה מולך.

כול חנות שנייה - קעקועים. כול חנות שלישית – קנאביס (חוקי כאן לגמרי), כול חנות רביעית – טיולי יום למגוון אטרקציות. לקחנו יום כזה על ספיד בואט, שעוצר לתחנות בדרך. שנורקלינג כמעט בכול עצירה, כולל שחיה ליד כרישים קטנים, חוף הקופים בו השתעשעתי בכיף עם קופיף קטן... עד שהגיעה האמא שלו והמצב נהיה פחות סימפטי. תחנה נוספת הוא "מאיה ביי" המוגדר כחוף היפה ביותר בתאילנד. אכן. מפרץ קסום בו צולם הסרט "החוף" עם ליאו די קפריו. סגור למתרחצים, וטוב שכך. אפשר להצטלם, לא להיכנס. כך המקום נשמר כמו שהוא, יפה יפה, עם "בייבי שארקס" שמגיעים ממש למים הרדודים סמוך לחוף. היום הזה נסגר אחרי השקיעה עם רחצה לילית בחברת פלנגטון הזוהרים בחושך. אחת החוויות המרהיבות. אתה נכנס למים בחושך גמור, עושה כמה תנועות מהירות עם הידיים ונדהם משובל של נקודות זוהרות סביב כול הגוף. טירוף!

ואז בערב – קארחנות! ברים מפוצצים, מסיבות חוף ומסיבות בריכה מלאות בערבוביה של חוגגים, אלכוהול, כימיקלים, זימה באוויר, מופעי אש ואקשן שלא נגמר.

זהו, נראה לי שמיצינו את ים אנדמן. הגיע הזמן להתנחל בצד המערבי, מפרץ תאילנד והאיים קופנגן, קוסמוי וקוטאו. כדי לעשות את זה צריך לחזור ליבשת, ולקחת מעבורת מהצד השני.

כך יצא שחזרנו ליומיים שלושה לקראבי, יותר נכון לאו-נאנג. מקום ששהינו בו כבר קודם. כמה כיף זה לחזור למקום שהיית בו. הכול מוכר, הנה, כאן המסעדה שאהבנו, פה הנייט מרקט. כתושבים ותיקים, בחרנו הפעם מלון על הצנטרום, עם מרפסת טרסה גדולה על רחוב האקשן, ממש מול תחנת סירות ה"לונג טייל" שיוצאות לריילי ביץ', ממש מול בית הקפה המועדף עלינו. כך שלפנות ערב יורדים לאיזה אפרול שפריץ מול השקיעה. כי השקיעות כאן, זה משהו אחר. לא נמאס לרגע.

מכאן לוקחים מונית לנמל של סוראטני ולמעבורת לקופנגן.

פרק חדש במסע עומד להתחיל. כמה כיף!